טיפול ריגשי בגברים – רני יקיר

"משתמט מהצבא" ולא מרצון – איך להתמודד עם הסיטואציה החברתית?

רני יקיר — Mon, 01 Apr 2024 19:26:19 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

להיות בחוסר שליטה, יכול להיות בלתי נסבל, עד כדי כאב נפשי חזק ביותר. הכאב, הוא תוצר של מאבק פנימי, תוך אישי, עם תחושת חוסר האונים, שאינה ניתנת להקלה.

היית שם עם עצמך, בציפייה, בדריכות ועם המון נכונות. חשבת, אולי זה יקרה היום, אולי מחר ואולי עוד חמש דקות. מצאת את התרמיל שבו תמיד מיש מעט מידי מקום, כי אתה צריך לארוז גם בשביל כל הפלוגה.

החלטת להיות יעיל. הוצאת את הכל ושמת רק בגדים להחלפה. שמעת בתקשורת שיש מלאי של אוכל מהאזרחות ואפילו אפודים קרמיים וקסדות. רצית להיות הפעם יעיל יותר, מתחשב יותר ובעיקר, לתת יותר. כי הפעם זה אחר. כי אתה בוגר יותר. כי יש לך סבלנות.

עבר יותר מידי זמן. הבנת שאתה נשאר בבית. משתמט מהצבא. לא מתוך רצון, אלא מחוסר שליטה ומחוסר אונים. אתה בסיטואציה חדשה, כי התחושה היא של משתמט מהצבא, למרות שזה בכלל לא נכון.

התקשרת, התחננת, השפלת את עצמך. הנסיעה לבסיס הסתברה כמעשה פתטי ומשפיל. עד היום, אתה מנסה לשכוח את האמירה שלו: "סע הביתה, את שלך עשית. אתה אחלה גבר."

אתה אחלה גבר, הוא אמר. את אחלה, של גבר. אחלה של משתמט. אחלה של כלום.

מה יכולות להיות ההשלכות של לחץ חברתי?

התיאור למעלה, מתאר התמודדות עם ציפייה אישית, אל מול תפיסה שבוחנת מה החברה מצפה מהפרט. בהקשר הרחב יותר של הסיטואציה, מדובר על התמודדות עם ערכים, אמונות, עמדות ותפיסות עולם של הפרט. את עצמו, אל מול החברה בה הוא חי ופועל.

הרבה מאוד מההחלטות שאנו מקבלים כפרטים, הן על סמך החברה בה אנו חיים. בכל רגע נתון, יש צורך למצוא איזונים בין צרכי הפרט, לבין צרכי החברה. במקרה שלמעלה, מדובר במסע רוחני ועמוק, של הפרט שרוצה להגשים את עצמו, בתוך מארג חברתי.

הפרט אינו מצליח להגשים את עצמו, כלומר להצטרף לחבריו הלוחמים. בכך, הוא מוצא את עצמו בקונפליקט נאמנויות בלתי פתיר בין עולמו הפנימי, לבין החברה, שלא רוצה לגייס אותו.

במילים אחרות, זו סיטואציה מורכבת, בה הלחץ החברתי הוא להתגייס למילואים, כשהסנקציה היא לקבל תווית של משתמט, ממי שלא הצטרף ללחימה.

חשוב לי להיצמד למקרה הדמיוני שתיארתי, בשביל לחבר להשלכות של לחץ חברתי. יש משהו מאוד עוטף, מקרב ומרחיב את הלב, בהשתייכות לקבוצה משמעותית. ה"קבוצה" במקרה זה, היא יחידת מילואים, שמורכבת אנשים שנפגשים לשירות מילואים על בסיס קבוע.

נוצרות ביניהם קירבה ואינטימיות, שהן ייחודיות ובעלות קודים ספציפיים. האינטימיות, מאפשרת לפרטים שמשתייכים לקבוצה לסכן את חייהם, בהסתמך על הקירבה ועל האינטימיות שנבנו. לשם כך, הרבה מאוד מהאינטימיות היא לא מילולית והיא נוצרת בדינמיקה שנמשכת בין שירות מילואים אחד למשנהו וגם בקשרים החברתיים באזרחות.

במקרה זה, להיות "נשכח" על ידי היחידה, יכול להיות בעל משמעות רגשית עמוקה. רגשות של נטישה ובושה, יכולים להתעורר בעוצמות גבוהות. חוסר שליטה במצב, יכול לעורר חוסר אונים. כל אלה, הם מצבור של רגשות קשים. קרוב לוודאי, שבלתי נסבל להכיל את כולם בבת אחת.

צבר רגשות אלה, יכול להיווצר כתוצאה של פער בין ציפייה אישית, להשתייך ולקחת חלק בלחימה, מול מחשבה של הפרט, על האופן בו החברה בה הוא פועל, מצפה ממנו. כלומר, להשתלב בלחימה. זאת, בלי שום קשר למציאות, בה היחידה החליטה, שאין בו צורך.

למעשה, הפרט המתואר כאן, משער שהחברה לא מתעניינת בנסיבות שלא איפשרו לו להצטרף ליחידה. על סמך זאת, הוא מסיק, שהיחס אליו יהיה כאל אדם שהשתמט מהשירות. למעשה, הוא מסיק שהוא יצטייר הפוך מהאופן בו הוא פועל במציאות. כלומר, משתמט.

הנסיעה לבסיס, ניסיונות השכנוע והרצון הבלתי מתפשר שלו להצטרף ולתרום, הסתברו ככישלון.

הלחץ החברתי, מקשה על הפרט להתמקד במעשיו, בכוונותיו ובערכים על פיהם הוא פעל. למעשה, הפרט נמצא במצוקה קשה וכתוצאה מכך, מכניס את עצמו לבידוד חברתי.

איך להתמודד עם המציאות האישית, לבין המציאות החברתית?

מדובר בהתמודדות עם פער, שלא ניתן לשלוט בו. בדוגמא הזו, הפער נוצר מקבלת החלטות ברובד החברתי, של הצבא. אל מול המציאות האישית, הרצון להצטרף ללחימה.

הפער הוא גם בין תפיסה אישית של מחויבות. תפיסה בה אי הצטרפות ללחימה, משמעותה השתמטות. כלומר, המציאות האישית, נמצאת בתלות עם המציאות החברתית, שהיא בעלת הסמכות להחליט אם הפרט ישרת במילואים, או לא.

ההתמודדות היא, לגשר על הפער בין הרצון הישי, לבין החלטה, שאין לפרט שליטה עליה. אפשר לנסח זאת גם כך: ההתמודדות היא להגיע להשלמה עם הפער, בין העמדות האישיות, לבין העמדות של החברה. וגם: ההתמודדות היא להשלים עם החלטה של אחרים, שאני לא מקבל אותה וגם לא מבין אותה.

איך אפשר להשלים עם עוול כזה? איך אפשר לקבל את העיוות? איך אפשר להראות את הפרצוף שלי בחברה? עם זה אפשר להשלים? את זה אפשר לקבל?

התשובה היא, שההתמודדות היא תהליך. הוא יכול להיות מהיר וגם ארוך ומתמשך. ההשלמה היא קודם כל עם מי שאתה. עם האיכויות שלך, עם המסירות שלך, עם הניסיונות שלך ועם ההתמדה שלך. להתחבר עמוק למי שאתה, מבלי קשר לחשיבה שלך, או לאופן בו אתה נתפס בחוץ.

הגישור בין הפער, הוא כמו בניית גשר מקורות של עץ, בעזרת חבלים, כמו בתנועת הנוער. לקחת חומרי גלם רגשיים, סנדות מעץ, ובעזרת חשיבה והתבוננות, לחבר אותם בקשרים של חומר אחר, של חבל.

לבסס צד אחד של הגשר על התבוננות פנימית ובדיקה, מי אתה? כשתהיה בטוח בכך שעשית את הטוב ביותר שאתה יכול, למעשה תיצור בסיס לבנות עליו גשר. חצה את הנהר באמצעות סירה דמיונית והסתכל היטב על החברה שאתה מתייחס אליה.

לטף את האדמה, בדוק את הסלע, מצא מקום בו ניתן להניח סנדה מעץ, שתשמש בסיס. יש לשער שתמצא הסבר למה לא גייסו אותך. למה למרות הרצון שלך, הוחלט אחרת. אולי לא תסכים ולא תקבל את ההסבר, אבל תוכל להשלים עם מציאות זו.

תוכל לבנות את הגשר, כשתשלים גם עם החסרונות ועם החולשות של אנשים בקבוצת הייחוס. עם האופן בו הגברה של קולות ושל תחושות שמקבל רגש, כשהוא נהדף על ידי ציבור אנושי. כיצד הוא נהיה חזק ושונה מהאופן בו הוא נחווה בתוכך. במציאות האישית.

תוכל בסופו של תהליך, לצעוד על הגשר שבנית, בתוך עצמך. לעבור את המחסומים שהצבת. תוכל לצאת ולפגוש את החברים, ממקום ששלם עם עצמו. ממקום שיודע ומרגיש שלם.

ממקום בו אין כבר חשיבות ל"מה חושבים עלי". אלא יש מקום ל"מה אני יודע על עצמי". מקום שיכול לחזור ולהשתלב בחזרה בחברה.

חוסן נפשי

רני יקיר — Mon, 18 Mar 2024 13:08:09 +0000

זמן קריאה: 3 דקות

החשש מפוסט טראומה לאחר המילואים: דרכי התמודדות וחוסן נפשי

טונות של מידע מתרוצץ ברשתות החברתיות, בין חברים, במשפחה וכמעט בכל מקום. מודעות ענק תוקפות את המודעות ומזהירות מפני אכזריותן של תגובות קרב ושל היקלעות לפוסט טראומה, בעקבות השירות, ו/או הימצאות באזורי האסון.

המציאות נמדדת לפעמים בסטטיסטיקות, במספרים. פחות באנשים, בדמויות, באנושיות צרופה. מספר הוא לא מייצג של רגשות, של שמות, של חוויות ובטח לא של פחדים. המציאות האישית, הי זו שחשובה בסיפור האישי, האנושי.

החוסן הנפשי, הוא החוסן האישי. יש לו שם, פנים, חוויות, זיכרונות, עבר, הווה ועתיד. יש לו דמות שמייצגת אותו, שקשורה אלי בכל נימי נפשה. דמות שהיא רבת פנים, רבת מצבים ורבת רגשות.

לפעמים, הייאוש מתחכך בתקווה. לפעמים, התקווה משתכשכת בדכדוך. לפעמים, הפחד חולק את החדר עם השמחה. אחרי הקרב, אחרי המילואים, אחרי הימצאות באזור האסון, הרגשות משתוללים.

מחסן של שלווה, מחכה לו בפאתי המדבר. הוא סגור ומסוגר, כמו מחכה לגאולה, שממאנת להגיע. מחסן של שלווה, לא יכול להיות בודד. הוא זקוק לחברה, לדלתות פתוחות ולחלונות מוצלים ושקופים.

הוא זקוק לך, שתיכנס בדלת. קצת בשקט, אבל עם הרבה נוכחות. כך, שתוכל להתמסר לשלווה שיש למחסן להציע. להשתרע על ערסל ולנשום אותה עמוק, עמוק.

מה יכול להלחיץ בבית?

כמעט כל דבר יכול להלחיץ בבית. זו אמת כואבת, אבל הכרחי להכיר אותה. לחבק אותה. בטח לא לאהוב אותה, אבל גם לא להכחיש אותה. קולות, ריחות, טעמים ומראות, יכולים לעורר ולהפעיל. מכסה של סיר האורז, שנפל על השיש, עלול להקפיץ כמו פצמ"ר.

מגע לא מתוכנן של הבת שלך, עלול להרגיש כמו זיכרון חושי של חייל שתפס אותך ביד, כדי שלא תצא מהמסתור, בתזמון לא נכון. אחיזה, שאולי הצילה את חייך, אבל הרתיעה את נפשך, כך שהיא מתעוררת בכל פעם מחדש, מנגיעה לא צפויה.

הליכה תמימה ברחוב, עלולה להיות קשה, אם משאית דיזל פולטת את אדי האגזוז בפנים. אדים חמים, מסריחים. כאלה שמזכירים כלי צבאי כבד ולא שייך. כלי צבאי, שהטלטלות שלו מוכרות, שייכות "לשם". ריח האגזוז של המשאית, מחזיר אותך בשנייה ל"שם". מוציא אותך מ"כאן".

הווילון של המקלחת, כן זה מהפלסטיק עם נקודות העובש, מתנפנף ברוח של הערב. יש לו קול של שקט. קול של פחד. קול של סכנה. לא היו ווילונות של פלסטיק במילואים, אבל כל הזמן היית צריך להיות דרוך, קשוב, מאופק וזמין. הווילון החצוף, מזכיר לך שאתה בבית. אבל האם אתה מרגיש בבית?

החשש מהחזרה לבית, הוא תקף, מציאותי ונכון. קשה מאוד להתכונן למציאות החדשה, בתוך הבית, שהשתנה לך. אתה שונה, המשפחה שונה והרבה מאוד דברים, עלולים ליצור עוררות, פחד ואפילו חרדה. גם אם רק לרגע.

מה הן דרכי התמודדות אפשריות?

דבר ראשון ואולי היעיל ביותר הוא לזכור שאתה לא סופרמן, לא ספיידרמן וגם לא גיבור על. אתה אדם שלם, עם רגשות, מחשבות ועם הרבה מאוד משא, שאתה מביא איתך חזרה הבייתה.

הדבר השני הוא להתכונן למעבר איטי, ממצב של כוננות מתמדת וסכנת חיים, למצב של שגרת בית, משפחה ועבודה. הדבר דומה למעבר ממסע רגלי בלפלנד, לחמסין הישראלי של יולי-אוגוסט. כמו לנחות בבן גוריון ולצאת לשרוול החם, הלוהט והמוכר. אבל, הפעם הוא זר, שונה ומפחיד.

חשוב להתכונן לחוויה של פער גדול בין הבית שהתרגלת להיות בו, לבין התחושות שהשיבה אליו מעוררת. מקום שהיה ברור ומובן מאליו, נהיה בין רגע, מקום אחר. מוכר ולא מוכר בו זמנית. מקום שהוא שלך ומקום שאתה עלול להרגיש בו זר גמור.

מצא לך פינה, חלל או אפילו מקום מדומיין שהוא רק שלך. מקום, שבו אתה יכול להיות חלש, רגיש, מבולבל ובתוך עצמך. מקום שאליו תוכל, אם רק תבחר בכך להזמין. לארח. לכבד, את מי שיתאים לך. מתי שתרצה בכך, אם בכלל.

חבק את הלא ידוע. הוא יגיע בכמויות גדולות. הלא ידוע מכיל פחדים, מראות וריחות קשים. אבל הוא מביא איתו גם ידע חדש, דרכי התמודדות, תקוות והצלחות. תן לו להיות חלק מהבית. תן לו להתגלות, כי ממילא הוא יהיה איתך. חבק אותו, כך שתוכל להכיר אותו ולצאת מחוזק.

צא ולמד מה עושה לך טוב. מה מאפשר לך לישון, כשנשמתך מתהפכת בלילה. מה יכול להקל. מה יכול לאפשר לך לישון.

תן לעצמך זמן בשפע. זמן להתרגל, זמן להחלים וזמן להתאבל על מה שאיבדת.

אמץ את השיגרה לתוך חייך. היא מבורכת ומלטפת בו זמנית. השיגרה היא אחד הכלים להסתגל שוב לאזרחות. להתמודד עם הפער בין מציאות המלחמה, לבין מציאות האזרחות. היא יכולה להוות גשר על פני מים סוערים. פשוט לצעוד לתוכה, פעולה אחר פעולה.

ספר למי שאפשר לבטוח, מה יכול לעזור לך. זה בסדר להיות פגיע. זה טוב לבקש עזרה. החוזק שלך, הוא לשתף את הסביבה בדברים שאתה מתקשה להתמודד איתם.

אף אחד לא מצפה ממך להיות רובוט חסר רגשות. הבית מצפה שיהיה לך קשה לחזור אליו. שיהיה לכולם מסובך לבנות משהו אחר. רגיש יותר, מסובך יותר, מתחשב יותר ובעיקר נותן מקום.

נסה לקחת את הקצב שמתאים לך. כמו ריצה שמעוררת כאב בברך. מבאס, אבל אפשר להתאים את הקצב, כך שגם הברך לא תישחק.

בוא הבייתה עם סקרנות, עם גמישות ועם נכונות לעזור ולקבל עזרה.

תגובות קרב – איך לחזור הביתה עם ריחות ומראות שלא עוזבים אותי ולהצליח להיות נוכח בבית?

רני יקיר — Thu, 29 Feb 2024 13:52:00 +0000

זמן קריאה: 3 דקות

זהו, חזרתי, השתחררתי. אבל ממה השתחררתי?

הריחות לא עוזבים אותי. ריח של שרוף עם חמישים גוונים של שריפה. חרוך, בוער, מסריח, חמוץ וחונק. נכנסתי למקלחת אחרי השחרור, האדים נהיו עשן. בהיר, סמיך ומלא במים. כמו שהיינו צריכים לשפוך על הרסיסים שנפלו לידינו, אבל לא באמת הצלחנו. מסריח. ואני במקלחת. מריח את העשן של האדים.

השתחררתי מהמילואים, אבל לא השתחררתי מהשדים שלקחתי איתי בבגדים, בוורידים, בשרירים, במוח ובתחתונים. כן, התקלחתי ואני עדיין מריח, עדיין טועם את טעם הריח המעושן שלא עוזב אותי.

השתחררתי מהמילואים. ניסיתי לעצום עיניים במקלחת. המראות שתקפו אותי היו של דם, של חול ובוץ עזתי. מראות שאני לא יכול לראות, מראות מבעיתים, שבא לי לזרוק אותם לביוב של המקלחת. אבל לא עוזר לי כלום. אין הבדל בין עיניים עצומות, לעיניים פתוחות. המראות צפים להם בהכרה שלי. די.

אני בטוח שכולם בבית רואים לי, רואים אותי. אני אדם אחר ממה שהתגייסתי למילואים. אין לי סיכוי שהם לא יראו לי. אין לי סיכוי שהם יתנו לי הזדמנות, כי כבר בבית בשגרה של תורנות האשפה, הכלים, ההסעות והחוגים.

אין לי סיכוי, כי איזה מין גבר מרחם על עצמו?

מכבס, תולה ומתייבש

לקחתי על עצמי להיות כובס הבית. זו הפעולה האהובה עלי מאז השחרור. לא צריך לדבר עם הכביסה. אין לה תלונות. לא צריך להאכיל אותה וגם לא צריך להוציא אותה לסיבוב בגינה הציבורית. תמיד טוב לה ואין לה תלונות.

פיטרתי את המייבש, כי אין דבר יותר מרגיע מלתלות כביסה. זה כמו לתלות את התקוות שלי על חבל, בעזרת אטבים צבעוניים.

אני משתדל לדבר, להצחיק, לחבק, לנשק וגם לכבות את האור כשצריך. כשהבית הולך לישון. אני מרגיש כמו הבגדים שמתייבשים על החבל. פאסיבי, מתנדנד ברוח אם יש, או תלוי ללא תכלית על החוט, מחובר אליו באטבים צבעוניים ענקיים מפלסטיק זול.

זה בהכי בנאלי שיש, או שאני סתם כמו כולם, סובל מתגובות קרב הכי פשוטות שיש. לא מיוחד בכלל. זה מאכזב. אני קופץ כמו טיל נ"ט, מכל ברק ונשתל במקום כמו אר.פי.ג'י מכל רעם. כל כך הכי באמצע שאפשר, שאני מבואס מעצמי.

אבל הריח הוא הכי גרוע. נדבק לי לעור, לשיער ולזקן. לא משנה מה שאני אוכל, הוא מסריח מעשן אפור ודוחה. מי מרוצה לאכול מלפפון מעושן? הכי גרוע זה השוקולד, שהוא הנחמה הפרטית שלי. שוקולד מעושן זה דוחה, מגעיל ומדכא עד אימה.

אני רוצה להקים תנועת מחאה נגד ריחות דמיוניים, נגד טעמים דמיוניים ובעיקר נגד מראות על טבעיים בעיניים פקוחות. הייתה לנו באחת היציאות להפוגה, איזו צדיקה מהעוטף, שהייתה אלופה בלפנק את החיילים בעוגות שהיא אפתה.

הרסה לי את הנשמה, האישה הזו. העוגות נראו מדהימות, הזכירו לי את הבית, אבל עם טעם של עשן אפור. אתמול פינקו אותי בבית בעוגת בראוניז מושקעת, שאני הכי אוהב. הסתכלתי עליה וכבר הרגשתי את העשן נכנס לי אל תוך האף. זהו, הלך עלי.

אכלתי תוך כדי זיוף מושקע בהתאמה, של הנאה והכרת תודה. מול עיני עמדה אותה צדיקה מהעוטף, עם העוגות שלה, שעשויות מעשן אפור. כזה שמוכן כבר לחיילים. כזה, שהיה מתאים לשים לידי, כשאני תלוי על חבל הכביסה, באטבים צבעוניים מפלסטיק זול.

מיובש בבית שלי, "משוחרר ממילואים", עבד נרצע של מה שרודף אותי. לא נוכח כמעט בבית.

איך להתחבר לבית, למרות הכל?

המעבר מזירת הקרב לבית, הוא מעבר דרמטי, קיצוני וכמעט בלתי אפשרי. התעתוע בין מלחמה, לבין הבית הפרטי הוא, שלא באמת ניתן להפריד את שניהם. הגבול המציאותי נראה ברור, בעוד שהגבול התחושתי והרגשי הוא מטושטש.

כמעט בלתי אפשרי, לא להישאר עם תחושות, מראות, ריחות, צלילים ומחשבות לאחר הימצאות והשתתפות בקרבות. ככל שההימצאות ארוכה יותר, הסיכוי שירחשו עוד אירועים טראומטיים גדל. אין שום סיבה למנות אותם וגם לא לנסות לחפש את האופי שלהם, במציאות.

הנשיאה של הטראומות, היא לרוב באופן של התגובות שהן גורמות. התגובות עלולות להימשך לזמן בלתי ידוע, במינונים ובעוצמות משתנים.

מובן, שהכי "בטוח ונעים" היה, אם התגובות לא היו חוזרות איתנו הביתה והיו נשארות עמוק בשדה הקרב. זה שנשאר מאחור, עם השחרור מהמילואים. אבל, למרבה הצער, הן חוזרות איתנו הביתה והן רוצות להישאר.

אחד הכלים היעילים והזמינים, הוא לשתף במה שעובר עליך. החשוד/ה המיידי/ת הוא או היא כמובן בן/בת הזוג. אני חושב ששיתוף בן/בת הזוג במה שתבחר לשתף, יהיה צעד חשוב מאוד, להצליח להיות יותר נוכח בבית.

נכון שבטח אחד הפחדים הוא לא "להדביק את הבית" בג'יפה שאני מביא מהמילואים. בטח לא לזהם את הזוגיות במה שהגיע איתי, שלא הצלחתי להשאיר באבק המדבר.

המפתח להתערבות הראשונית הוא, לשתף את בן/בת הזוג. מספיק להסביר שאתה סובל מריחות, טעמים, מראות ופחדים מהקרבות. לספר מה הפחדים שלך מעצם השיתוף. לבקש עזרה, למשל שכשאתה "הולך לעשות כביסות". אז בעצם אתה צריך קצת להיות לבד, שיעזבו אותך לנפשך.

רצוי, אם יש לך מושג, להגיד מה אתה צריך. אם לא, להסביר שאתה סובל, שאתה מרגיש הרבה פעמים בבית ובמילואים בו זמנית. שלא בדיוק אפשר להפריד ביניהם, שהגבולות אצלך מטושטשים. שאתה בריא, שפוי, אבל מתמודד עם כל כך הרבה.

מתמודד עם מה שרצית להשאיר סטרילי מהמשפחה. עם מה שמגיע איתך, שרק אתה יכול להרגיש. עם מה שמשאיר אותך לבד לפעמים. עם מה שאתה רוצה להתחבר ולא תמיד מצליח.

החזרה מהמילואים לשגרה, אני מרגיש לגמרי לא שייך

רני יקיר — Mon, 12 Feb 2024 13:06:07 +0000

זמן קריאה: 3 דקות

לא חשבתי לשנייה אחת שיהיה לי קשה. הייתי בטוח שפשוט אחבק את כולם, אשב לי לרגע על הספה, מכורבל בכל הטוב שיש לי בבית. דמיינתי את עצמי מתלבט, איך לחלק את תשומת הלב לארבעת הנפשות שבטח ירצו את כולי.

זכרתי שבשתי הפעמים שהגעתי לחופשת התרעננות, הגעגועים שלי היו עזים. כמעט לא שיתפתי אף אחד במילואים בתחושות של הגעגוע. חשבתי שהחזרה מהמילואים לשגרה, היא דבר קל, פשוט ובטוח. אבל, הגעגועים שביעבעו בי, היו מביכים וקשים מנשוא.

בפעמיים שהגעתי, זה היה קצר, ממוקד, אפילו קצת צבאי. מין משימה שכל המשפחה לקחה על עצמה. להכין לי אוכל, לפנות את הלו"ז המשפחתי לשעות הקצרות שצריך. לחשוב מה יעשה לי טוב ובעיקר איך לפנק אותי.

הרגשתי כמו נסיך מזוייף, שמנסה לרצות את כולם. השתמשתי בעייפות הרבה, בשביל למסך את התחושות שלי. שלא ירגישו שאני נבוך. שלא יראו עלי שאני מזייף. מאוד התרגשתי לחבק ולהיות מחובק. הגעגועים רק התעצמו, איך שהגעתי. כבר חשבתי על הנסיעה חזרה למילואים. להיות שוב חשוף ולבד.

השתחררתי. נסעתי בתחושת אופוריה הביתה. החניתי את הרכב, הוצאתי את הציוד והלכתי לכניסה של הבית, אבל הפעם לאט. מצאתי את עצמי מהסס ונבוך. משהו זר ואחר ביעבע בתוכי. משהו לא נעים ומפחיד.

החזרה מהמילואים לשגרה

פתחתי את הדלת עם המפתח. הפעם, לא חיכה לי מערך של חזרה הבייתה. כולם היו בעבודה ובמסגרות החינוכיות. הכלבה השתוללה משמחה ולא הפסיקה להתחכך לי ברגליים. לפחות היא תמיד אוהבת אותי ואני משוכנע שהיא תוך רגע תרגיש בטוחה שחזרתי.

הכנתי לעצמי פיתה עם חומוס קנוי, שאני לא סובל. הוספתי מלפפון חמוץ מהקופסאות שהיו בממ"ד, סתם להרגיש טעם מוכר. טעם של געגוע לחברים החדשים-ישנים שלי, שביחד התפלשנו בסירחון ובלכלוך, כל כך הרבה שבועות.

התגעגעתי לריחות, לנשימות, ליד על הכתף שניחמה אותי על אלה שנעלמו ולא יחזרו יותר. על אלה שלעולם נפשם לא תהיה שקטה. אולי גם על עצמי. גם אני יצאתי שרוט מהקרבות? איך אדע? את מי אשאל אם אחשוב שאני שרוט?

אחר הצהריים הילדים חזרו מהמסגרות. הפעם הם הביעו את שמחתם בשלל בקשות לתשומת לב. הבקשות נגמרו אחרי שעתיים, כשהמסכים ושאר עיסוקיהם, הזכירו להם שאני בבית ולא צריך לחפש אותי יותר. אני מובן מאליו.

היא חזרה בשבע בערב. הסבירה שהייתה ישיבה "מה זה חשובה", שהיא מצטערת, שהיא מאחרת אלי. שהיא מתגעגעת מלא. שהיא והיא והיא… הרגשתי שכל הגעגוע הופך לכעס. שגם היא לוקחת אותי כמובן מאליו. עוד רגע היא תשלח אותי לנקות את הצלחת שהשארתי בכיור, עם החומוס המגעיל שלא הצלחתי לגמור.

הלכתי לישון מבואס, עייף ומאוכזב. מחר אני מתייצב לעבודה, עם אפס חשק ובלי מוטיבציה בכלל. אני מנסה להירדם. היא מזמן התעלפה לה לשנת הלילה, מתעלמת ממני. לא נוגעת ולא שואלת איך זה לחזור הביתה.

בשתיים לפנות בוקר, יצאתי מהחדר והתיישבתי בסלון. הקשבתי לקולות הבית הישן את שנת הלילה. אני שייך ובעיקר לא שייך. אני מקשיב ושומע מקלעים, רימונים, פגזים, מטוסים, כטב"מים, צעקות… הלילה שלי לא שקט. הלילה שלהם הוא שלווה, ליל מנוחה.

הכנתי לעצמי קפה בחמש בבוקר. הכלבה התעוררה והחליטה שהיא רוצה לצאת. עשיתי פיפי קצר ויצאתי איתה, לעשות גם פיפי קצר. כך הבטחתי לעצמי. רציתי להכין לכולם ארוחת בוקר מושקעת, להזכיר להם שאני בבית ושאני אוהב אותם.

חזרתי בשבע, אחרי שעתיים של שיטוט, אין לי מושג איפה הייתי. גם לכלבה לא היה מושג. כששאלתי אותה איפה היינו, היא בחרה שלא לענות, הפעם. שתקה והסתכלה עלי במבט אוהב. יש דברים שלא צריך לדבר עליהם, אמרו העיניים שלה. תכלס, היא צודקת.

שגרה היא ברכה, אבל קשה מאוד ליצור אותה

התפלאתי לראות איך כל המשפחה שלי מתקתקת את הבוקר בלעדי. הם התרגלו להיעדרות שלי, חשבתי לרגע, שכך הייתה נראית המשפחה, אם הייתי נהרג במילואים. אחרי השבעה, בטח ככה הבקרים היו נראים. אולי עם הרבה מאוד אבל, בכי ודמעות. אבל בלעדי, הם התרגלו להיות. מבאס.

בעשר יצאתי מהבית לעבודה. החלטתי שיסלחו לי אם אגיע מאוחר. עדיין יש לי סטטוס של עובד מועדף. של נסיך שחזר מהתופת. בעבודה הסתכלו עלי בעיניים אדישות. ציפיתי להתרגשות, לגעגוע, להתעניינות. טוב, לא כולם. יואב כרגיל התעניין והכין לכבודי עוגה. אבל היתר, התרגלו לחסרוני. להיעדרותי.

פתאום אין לי אף פגישה ביומן. אף אחד לא מחפש אותי. ביטוח לאומי הפך להיות מקור ההכנסה שלי. כמה מביך ומשפיל. ביקשתי מיואב שיכנס אלי, שיארח לי חברה ויעזור לי להשלים חוסרים. הוא התנצל ואמר שהוא חייב להוציא את הבת שלו מהגן היום, אז זה יהיה מחר.

הבנתי שאני אדון לעצמי, שאני די לבד במקום העבודה הזה. נהייתי שוב חייל במילואים וגייסתי, או יותר נכון גויסתי שוב לתפקיד. כשאני במצב רוח של תפקיד, של חייל, אני יודע בדיוק מה לעשות. מילאתי את הלו"ז של החודש הקרוב בפגישות, רובן חסרות תכלית, אבל רק אני יודע את זה.

התגייסתי גם לתפקיד בבית, מטעם עצמי. קבעתי פגישות איתה, להערב ולשאר הערבים השבוע. הערב, נצא לבית קפה שבא לי עליו. מחר נעשה דייט בבית ומחרתיים נלך לפגוש חברים, למרות שאני שונא את זה, אני צריך לחזור לשגרה. לעשות דברים שהיא אוהבת, שאני תמיד מתמסר להם.

כשהגענו לבית הקפה, היא הייתה רעבה. משום מקום, היא אמרה שהיא חייבת ספגטי עם בטטה. אני רציתי להסתכל עליה. רציתי שהיא תראה אותי. רציתי להרגיש שהיא מתגעגעת אלי. שהיא עדיין אוהבת אותי. שאין לי תחליף, בטח לא ספגטי עם בטטה.

ניסיתי לדבר, אבל לא היו לי מילים. ניסיתי לבקש להחזיק לה את היד, אבל לא היה לי איך. ניסיתי להסתכל לה בעיניים, אבל השפלתי מבט ולא הייתה לי על זה שום שליטה. ניסיתי לברר מי אני ולא היה לי מושג.

כל מה שרציתי באותו הרגע, זה להריץ את הזמן בחודש, בחצי שנה. להיות שוב בשגרה. להרגיש בבית. הסתכלתי על עצמי, הרגל תיפפה על הריצפה בעצבנות.

היא אכלה בשקט את הספגטי עם הבטטה. אני הרגשתי כמו הספגטי, אבל בלי הרוטב ובלי הבטטה. מחכה לחזור להיות מי שהייתי, לפני המלחמה.

אישתי לא אוהבת אותי

רני יקיר — Wed, 24 Jan 2024 20:51:35 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

מרגיש לא אהוב? איך להתמודד עם התחושות שהיא לא אוהבת אותי?

תחושות של אהבה הן מורכבות, משתנות ולא בהכרח מדעיות. למעשה, הן כמו השם שלהן. תחושה, היא מושג שלא ניתן למדידה באמצעים אובייקטיביים. בשפה העברית, יש בלבול בין תחושה לרגש. כאשר תחושה היא תוצר של מערכת החישה. רגש מתרחש בתוך מבנים במוח ובאמצעות תקשורת עצבית.

לעניינינו, תחושה ורגשות של אהבה, הם הדבר החשוב. אמירה כמו "אני מרגיש שהיא לא אוהבת אותי", מעלה באופן טבעי שהדובר מבטא את התחושה ואת ההרגשה לתחושה, שהוא חש בתוכו. גם לרגשות השליליים, שמתעוררים בעקבות התחושה.

אחת הדרכים להסביר לעצמנו תחושות ורגשות לא נעימים, למשל סביב תחושה שאני לא אהוב, היא בעזרת דיבור פנימי. להגיד לעצמי למשל, שאשתי לא אוהבת אותי. הדיבור הפנימי, הוא דרך טבעית ללמוד ולעבד בין השאר את מה שמתרחש בשפת הרגש והתחושות והוא לגמרי פרטי.

טבעי שאם עולות בך תחושות אלו, קרוב לוודאי שאתה עובר תקופה קשה ביחסים הזוגיים. יכול להיות שבת הזוג שלך עוברת דברים לא פשוטים באופן אישי. אולי היא זקוקה למרחק ואולי היא באמת לא אוהבת אותך. אולי האהבה שלה כלפיך השתנתה.

איך אפשר לדעת?

אם העולם היה אידיאלי ומתנהל כמו קומדיה רומנטית, היית עכשיו בסצנה שאתה רץ בספרינט לדייט. אתה עוצר אותה בקריאות ובנפנופי ידיים, רגע לפני שהיא נכנסת לשרוול. היא מסובבת את ראשה, מעלה חיוך קסום ומופתע ורצה להתחבק בזרועותיך.

אבל, התסריט המציאותי יותר הוא, שאתה מתבשל בתוך עצמך. אתה מחבר טרגדיה יוונית בראש, כשאתה מקבל בו את התפקיד הראשי. במציאות, לרוץ ספרינט, להיות נואש ולהתחנן על נפשך הזוגית, זו לא באמת אופציה.

על פי ספר ההפעלה של זוגיות בריאה, היית אמור פשוט ליזום פגישה מחוץ לבית. לשתף בפגיעות שלך ממקום בטוח. לבקש ממנה לספר מה עובר עליה. לשאול אם היא אוהבת אותך. להיות מכיל, סבלני ואוהב. גם אם היא לא אוהבת.

במציאות, אתה כמו סיר פסטה שגולש מלהבה גדולה וחזקה מידי. הפסטה כבר רכה מידי, עייפה מידי וחסרת צורה. אתה לא יכול לכבות את האש, רק היא יכולה לכבות אותה. אבל, בכלל לא איכפת לה, שהסיר שלך גולש. שהפסטה לא אכילה. שאתה מותש, עייף, רעב וכואב.

אז איך אפשר לדעת, אם אתה לא יכול, פשוט, לשאול?

איך לשפר את הסבלנות שלי?

אם אפשר היה לקבל שקל על כל פעם שתהייה סבלני יותר, היית יוצא מיליונר בתקופת חייך? קרוב לוודאי שלא. אבל, אם היית מרגיש שיפור במערכות יחסים בחיים שלך, היית רוצה להצליח? אני משוכנע שהתשובה היא כן.

האם אתה צריך תגמול מיידי? אני מעריך שלא באמת, למרות שזה יהיה תענוג לקבל אותו. בוא נצא מעולם הפיננסים וההשקעות בבורסה ונתמקד בהשקעה בך. ברור שבמצבים שמעוררים תחושות קשות ורגשות בלתי נסבלים, היכולות האישיות והבין אישיות נחלשות.

להיות במצב ארוך של חולשה, פירושו להתמודד כל הזמן נגד התחושה הזו. למעשה מדובר במעין מאבק פנימי ותוך אישי. במקרה המדובר, החולשה מתעוררת מתוך הנחה, שאתה לא אהוב על ידי בת הזוג שלך. שאתה תלוי בה, בשביל לצאת מהחולשה. בשביל להחזיר לעצמך את החוזק והחוסן האישי.

מה שעובד במצבים כאלה, הוא בעצם התמודדות עם ויסות. אחת הדרכים היא, לבודד סיטואציות בהן אתה מאבד את הסבלנות. לתכנן מראש, שכשאתה מרגיש שאתה עומד לאבד את הסבלנות, אתה לא פועל. אתה עוצר ולא מגיב.

כמעט תמיד אפשר להגיד בסיטואציה קשה משהו כמו "אני צריך לחשוב על זה", או "עכשיו אני לא יכול לקבל החלטה" וגם "אני לא מצליח להתרכז יותר, נמשיך בעוד שעתיים". זו דרך פשוטה לצאת מלופ קשה. להרשות לעצמך לקחת פסק זמן. להתארגן ולהפחית את הלהבה הפנימית.

מה אני יכול לעשות?

בסופו של דבר, כל משא ומתן מביא לתוצאה של פשרה. אבל, כאן לא מדובר על משא ומתן. אין כאן שבויים וגם לא פתרון מדיני סביב מחלוקת בין שתי ישויות מדינתיות. כאן אין צורך בפשרה, אלא קושי בקבלת מידע אישי ופרטי.

באילו כלים אפשר להשתמש, כשהמידע הוא קריטי למערכת היחסים עם בת הזוג, שגם מחזיקה בו? הסכנה המיידית היא, שיתגלה שהיא לא אוהבת. מצד שני, המידע יכול לחשוף שהיא אוהבת אותך. מצד שלישי, יכול להיות שהיא אוהבת אותך, אבל היא לא אוהבת את מערכת היחסים שיש ביניכם כרגע.

הכלי הראשון והפשוט הוא, לברר עם עצמך, האם אתה נמצא כרגע במצב שבו אתה יכול ורוצה לשמוע את האמת הצרופה. אם התשובה היא לא, חכה עד שתהיה מוכן. אם התשובה היא כן, עבור למצב של פעולה, שתוביל לשיחה משותפת.

אם אתה מרגיש שאין לך יכולת לשמוע את האמת ולהתמודד עם ההשלכות שלה, הכלי שיכול לעזור לשאת את הזמן שעובר הוא, פיתוח ושכלול הסבלנות והוויסות. להיות כל הזמן עם היד על הדופק. לנטר את הלהבה שמחממת את סיר הפסטה, כך שהיא תצא כמו שאתה אוהב.

כך שתוכל להמשיך ולהזין את עצמך. לשרוד את חוסר הוודאות ואת חוסר האונים, עד שתרגיש אחרת. עד שתהיה מסוגל לפעול. או עד שתרגיש שאתה יכול להתרגל לחיות עם חוסר הידיעה. האם היא אוהבת אותך?

אם הגעת למסקנה שאתה רוצה ומוכן לפגוש את האמת, כלי טוב הוא להזמין אותה לשיחה. המשימה המרכזית שלך בשיחה, היא לשים את הפגיעות שלך במקום בטוח. מבלי שאתה חשוף ופגיע בשיחה, יהיה קשה מאוד להגיע בה לאותנטיות.

בשביל שתרגיש בטוח, כשאתה חלש ופגיע, אתה צריך לקחת אחריות על החולשה ועל הפגיעות. הכלי הוא, להוביל את השיחה. להקדים ולומר שאתה נמצא במצב פגיע, שאתה חלש כרגע ביחסים שלכם.

אמירה בסגנון שהצעתי, היא חשובה, עוד לפני שאתה חושף את הסיבה להיותך חלש ופגיע ביחסים. חכה לאמירה שלה. רק אז תוכל להתמקם, אם הסיטואציה בטוחה, להפקיד בה את הפגיעות ואת החולשה. במילים אחרות, לשאול אם היא אוהבת אותך?

אם הרגשת שהתשובה שלה לא מאפשרת את הביטחון שאתה זקוק לו, המשיך בהובלה. ספר לה למה אתה צריך עכשיו ביטחון. אפשר לנסח: "אני חושש שמה שאגיד עוד מעט, את תשתמשי בו נגדי בעתיד. איך את יכולה לעזור?"

כאן נדרשות יכולות ומיומנויות של משא ומתן. לא על האהבה שלה, אלא על יצירת מקום בטוח בשיחה ולאחריה. אתה מרוויח פעמיים: פעם אחת, בהתנסות של הובלה של סיטואציה חדשה, בה אתה מבקש לשים את הפגיעות שלך במקום בטוח וגם מוודא במשא ומתן, אם הדבר אפשרי.

פעם שניה, אתה מוביל מהלך בעל פוטנציאל להרגיש קרוב וגם להוביל שינוי בדינמיקה של מערכת היחסים הזוגית שלך. ההתנסות חשובה לעתיד שלך, גם אם יסתבר שהיא לא אוהבת אותך וכנראה הזוגיות תסתיים.

המהלך יהיה משמעותי ורלוונטי לזוגיות הזו, אם יסתבר שהיא אוהבת אותך. הוא כבר ישדרג את מערכת היחסים ביניהם.

מאיש צבא בדימוס למנכ"ל עמותה ללא כוונות רווח – כן, יש דבר כזה!

רני יקיר — Mon, 27 Nov 2023 11:36:46 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

המעבר מעולם הצבא, לעולם האזרחות באמצע החיים, הוא אתגר רגשי וגם מעשי. הוא דומה למעבר מחופשה בריזורט בו הכל כלול, לחופשה של מסע אופניים אישי, באפריקה. מדובר במעבר חד, ממסגרת הירארכית וטוטאלית, למסגרת ללא מסגרת.

הרבה גברים שיוצאים מהצבא בגילאי 45-55, מוצאים את עצמם ללא תשתית ברורה. שמעתי מלא מעט פורשים לגמלאות מהצבא, על תחושות של חוסר אונים, בעקבות המעבר לאזרחות. יציאה לגמלאות, בשיא החיים, בתקופה שבה אתה יכול לפרוח ולהמציא את עצמך מחדש.

חוסר האונים במעבר מהצבא לאזרחות, דומה למשבר הגירה. מעבר למדינה שבה אינך דובר את השפה ואתה לא מעורה בתרבות שלה. אתה יכול להתבונן בשפת הגוף, בתשתית התחבורה הציבורית ולהבין פחות או יותר את המקום שלך. אתה במעמד של זר, עדיין לא שייך, עדיין לא יכול לממש את הפוטנציאל שלך.

נכון שיש יוצאי צבא קבע ברי מזל, שיש להם קשרים ומצנח זהב לקריירה, מעבר לפינה. ידוע, שמי שיש לו קשרים, לא צריך פרוטקציה. אבל, גם מצנח זהב, לא יכול לרכך את ההגירה מתרבות הצבא, לתרבות הארגונית של חברה עסקית פרטית.

טבעי, שמי שסלל את הדרך עוד לפני היציאה לגמלאות, לא בהכרח יצליח בתפקיד שהוכן מראש. הגירה היא בסופו של דבר תהליך. מדובר בעולמות מעשיים, כמו למידת שפה חדשה ובמקביל למידת תרבות, ערכים, ניואנסים ומנטליות חדשים.

מה יכולים להיות האתגרים במעבר מצבא קבע לאזרחות?

אני מעריך שהדימוי של מהגר, יכול לשמש מצפן ומורה דרך לאתגרים המעשיים והרגשיים. אנסח זאת כך: מה אתה מרגיש סביב התואר "איש צבא בדימוס"? מה אתה מרגיש סביב התואר מנכ"ל חברת "תומכי הלמידה בפריפריה" המצליחה?

הדימוי שעובד אצלי לפחות, הוא הגירה מעולם צבאי הירארכי, לעולם אזרחי. מעולם בו הסמכות היא ברורה, לעולם בו הפרט צריך לסלול את דרכו וליצור סמכות, בזכות מי שהוא.

לעשות את המעבר וגם להצליח בו, הוא אתגר בפני עצמו. הוא כרוך גם במעבר בין זהות של איש צבא, לבין של אזרח. אפשר להתבונן על האתגר גם בפרספקטיבה אישית: זוגית, הורית, חברתית וזהות חברתית.

אני משער שפרידה מזהות של איש צבא קבע, כרוכה בתהליכי אבל ועיבוד, ששייכים למשבר ההגירה. יש פורשי צבא, שעשו שירות ביחידות ובתפקידים מסווגים. הזהות המקצועית והחברתית, הייתה מאוד ברורה ומשמעותית בתוך הצבא. אבל בחברה האזרחית, אסור לתת לה ביטוי.

חשוב לרגע כמה קשה להסתובב בעולם, שבו אין לך שום דרך לבטא ולהסביר מה הייתה רמת האחריות שהחזקת בה. אילו יכולות באו לידי ביטוי בקריירה שעשית. כמה קשה היה כל השנים האלה לשמור בסוד את ההישגים, את הכישלונות ואת היציאה מהם.

כמה בדידות יכולה להיות בפרידה מההכרה במשמעות של העשייה שלך, מרגע היציאה לאזרחות? עם מי אפשר יהיה לשתף עד הסוף? כנראה שגם פרישה מתפקידים לא מסווגים משאירה תחושה של בדידות. היחידה הצבאית ממשיכה להתקיים ואתה נמצא כבר במקום אחר. החוויות כבר לא משותפות והפער מתעצם.

ההתמקמות בתא המשפחתי לאחר הפרישה מהצבא

אתגר חשוב וקשה, הוא התמקמות מחודשת בתא המשפחתי. בדרך כלל, התא המשפחתי נבנה, כשאתה אדם צעיר, המשרת בצבא. הבחירה באורח חיים צבאי, כקריירה, יש לה משמעות לא מבוטלת ביצירה של זוגיות ומשפחה.

הזהות הצבאית והזהות המשפחתית, נארגות זו בזו באופן טבעי. כך, שגם אתה וגם המשפחה צומחים בתוך הזהויות. הדבר נכון גם לזהות הזוגית, שנארגת לתוך, ומתוך הזהות הצבאית. לכן, היציאה מהצבא, כביכול מכריחה את המערכות האישיות, הזוגיות והמשפחתיות להיפרד מזהות זו.

מדובר באתגר יוצא דופן ולא מובן מאליו. כל הדמויות שמרכיבות את המערכת, צריכות בבת אחת להתמודד עם זהות חדשה. זהות שעדיין אין לה מילים וגם אין לה משמעות ברורה, שאפשר להיאחז בה.

אחד הכלים שיכולים להבין ולהתמודד עם הפרידה מהזהות של איש צבא, הוא לתת תוקף לפרידה ולדבר אותה עם כל בני המשפחה. זו הזדמנות לתרגל את ההגירה ממסגרת טוטאלית ומובנית, למסגרת שצריך ליצור וללמוד אותה.

העבודה עם עצמך בתוך התא המשפחתי, יכולה לעזור לך לתרגל את השפה החדשה. להתמודד עם "טיסת סולו", לעומת "טיסה במבנה". הזוגיות והמשפחה, יעברו שינוי עצום, בעקבות הפרישה שלך מהצבא. סדר היום יהיה שונה, ההירארכיה המשפחתית תאותגר וגם מערכת היחסים הזוגית, תעבור שינוי.

איך למצוא את סדר העדיפויות בעולם מוכר ולא מוכר?

הצעתי להתחיל במערכת הזוגית והמשפחתית, כי אני סבור, שהחוסן האישי מתחיל מהבית. לעומת זאת, יכולים להיות אין ספור סדרי עדיפויות. מדובר בעולם אישי, שנתון לבחירה.

מה שחשוב בשביל לצלוח את ההגירה מעולם הצבא לאזרחות, הוא להגיע למצב בו סדרי העדיפויות האישיים ברורים לך. סדרי עדיפויות שאתה שלם איתם, עם מידה של גמישות, כך שתוכל לנסות לממש אותם.

אני יכול להציע שני כלים, שאינם סותרים זה את זה. הכלי הראשון, הוא למפות את העולם האישי: זוגיות, הורות, חיי חברה, פעילות חברתית והגשמה עצמית. הכלי השני, הוא למפות את התשוקות ואת היכולות שלך בעולם התעסוקה.

העבדה על העולם האישי, יכולה להיראות טריוויאלית, אבל היא לא כזו. אתה עכשיו "אדון לעצמך" וזה יכול להיות מפחיד. כביכול מערכות היחסים האישיות הן ברורות וטבעיות. אבל לא כך הדבר. המעבר מהצבא לאזרחות, הוא לא רק סימבולי. הוא טורף את הקלפים מחדש.

נסה להתבונן על השגרה החדשה בבית ולנסח לעצמך מה אתה מרגיש שהשתנה בך. מה מפעיל אותך, מה קשה לך, מה מעצבן אותך? נסה למפות מה גורם לך להרגשה טובה, לתחושת ביטחון ולמשמעות.

עבודה זו, יכולה לעזור לך למפות את סדרי העדיפות בעולם האישי. תוכל למשל לגלות מה חשוב לך בהורות, בזוגיות ובמשפחה.

עבודה דומה אתה יכול לעשות סביב עולם התעסוקה. לדמיין קריירות שונות, מקומות עבודה, קריירה של עצמאי ואולי התנדבותית. נסה לגלות מה אתה מרגיש, מה מעצבן, מה מייאש ומה מדליק אותך.

חשוב להצליח לארגן את סדרי העדיפויות, בשביל להצליח ליישם אותם. בשביל להיות מדויק בהשקעת האנרגיה והמשאבים, שיש ברשותך.

אני וקריירה אזרחית: יחסינו לאן?

אתחבר לכותרת ואשתמש בה כדוגמה. נניח שגילית שאתה רוצה להיות משמעותי בחברה האזרחית. למדת שיש דרך יחסית פשוטה ומדויקת: להשתלב בעמותה ללא כוונות רווח. גילית שלא מדובר בהתנדבות, אלא במשרה עם שכר סביר. יש לך פנסיה נאה מהצבא, שיכולה לספק שקט נפשי.

האתגר הגדול הוא לעשות הסבה. משפה, קודים התנהגותיים והיררכיה צבאית, למלכ"ר אזרחי עם תרבות כמעט הפוכה.

כאן המונח "יחסינו לאן" מקבל משמעות רגשית ומעשית. אני מעריך, שתאלץ להיתקל בראיונות עבודה בהם הקריטריונים לקבלת תפקיד שונים וגם דומים מהמערכת הצבאית. אני מעריך שרגשות קשים עלולים להתעורר במהלך ניסיונות להתקבל לתפקיד. רגשות כמו חוסר אונים, פחד, דחייה ובושה.

בדומה לתהליך ההגירה שאני נעזר בו, גם כאן טבעי להרגיש כמו מהגר. להיות במדינה ותרבות זרה. מדינה בה קשה מאוד להביא לידי ביטוי ניסיון, ידע ויכולות שהיו ברורים ומובנים מאליהם בארץ המוצא. קשיי תרבות ושפה, עלולים להרגיש כמו מסלול מכשולים חסר תכלית ותקווה.

יחסינו לאן, עלולים להוביל לתחושות של ערך עצמי נמוך ולאובדן שליטה. הצד האופטימי הוא, שיש לך יכולות וכלים מוכחים. עשית קריירה וסיימת שירות קבע עם "תעודות".

יחסינו לאן יכולים להשתנות בעזרת למידה של מערכות אזרחיות. חקירה והתנסות למשל בהתנדבות של שלושה חודשים, בעמותה שתואמת את הרצון שלך לחולל שינוי בחברה. להתחיל מלמטה, להיות סקרן, צנוע. להיות בסטטוס של תלמיד חכם.

זו יכולה להיות דוגמה מעולם העמותות ללא כוונת רווח וגם מעולם ההייטק ומעולם העסקים. לנסות ולהיחשף לעולם העבודה מניסיונות להכיר אותו מבפנים ולצמוח בהדרגה למשרת החלומות שלך.

פוסט טראומה מהצבא: תסמינים שמופיעים בחיי היום יום

רני יקיר — Tue, 31 Oct 2023 13:03:12 +0000

זמן קריאה: 5 דקות

טראומה מהצבא היא חלק משמעותי ובלתי נפרד מהחיים. היא יכולה להתרחש בעקבות תגובות קרב וגם מעצם השירות במסגרת הירארכית וטוטאלית. גם ללא השתתפות בקרב או בפעילות מבצעית.

יש היום לשמחתי, הרבה מידע בנושא שאפשר בקלות למצוא ברשת. לכן, אני רוצה להתמקד בביטויים אפשריים בחיי השגרה, שהמקור שלהם יכול להיות תגובה פוסט טראומטית מהשירות הצבאי. אני רוצה להתמקד בטראומה מהצבא, שנובעת מחשיפה לשירות מבצעי.

התסמינים שבחרתי כאן, הם בולטים ושכיחים בהתמודדות של מתמודדים עם פוסט טראומה ותגובות קרב. גם של המשפחות שלהם. בחרתי להביא אינטראקציות דמיוניות, שחיברתי מתוך הניסיון הטיפולי כך שישמע קולם של המתמודדים, עם ההשלכת של השירות הקרבי.

אני מעריך, שיש משמעות וחשיבות לתת תוקף לא רק לתסמינים, אלא גם למשמעות שלהם. על ההתמודדות עם פוסט טראומה מהצבא ותגובות הקרב שנגזרות ממנה. ההתמודדות כוללת בין השאר, קיום של מערכות יחסים שצריך לתחזק ולשפר כל הזמן.

לכל תסמין, יש במציאות סיפור אישי אנושי. הוא לא מסתכם בהגדרה יבשה. היא רק מידע סטטיסטי, קר ומנוכר. היא עוזרת לקבל הכרה, אבל ההגדרה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה.

אחד האתגרים בהתמודדות עם פוסט טראומה ותגובות קרב, הוא לשתף בחוויה האישית. לשתף את האירועים עצמם ולשתף בהתמודדות. חלק מהקושי הוא, שההתמודדות היא עם האנשים הקרובים ביותר. העולם שאחרי האירועים הטראומטיים, מקרין גם לעולם בני המשפחה והחברים.

הנה מספר "הגדרות" בצורה של סיפור אישי.

קשיי שינה

שפכתי את הקפה של הבוקר על המכנסיים. קצת שרף, כי הוא לא היה ממש חם. כרגיל בהיתי בו רבע שעה, אבל הבוקר הייתי גמור. רציתי להחליף מכנסיים, היא מטיחה בי שאני נראה מרושל עם הקפה הרטוב על המכנס. כאילו שאני לא יודע.

התעוררתי שעה אחרי שחשבתי שנרדמתי. הרגשתי ששמונה ידיים תולשות אותי מהמיטה ומנערות אותי באוויר. פחדתי ליפול. החזקתי בכוח במשהו, חשבתי שאצליח, אבל נפלתי.

גיליתי שאני במיטה, שוכב צמוד אליה, כשהיא ישנה. הרגשתי לבד. הרגשתי שאני חלש. הרגשתי מיואש. פחדתי מהבוקר, מהשגרה ומהבהייה בקפה. ידעתי שטוב כבר לא יהיה.

אני מרחם עליה. לא מבין למה היא צריכה לסבול ממני. לסבול אותי. לא לישון בשקט. מה לא ניסיתי? כדורי שינה, קנאביס, אלכוהול, מדיטציה, הליכות, הרפייה עצמית…

המארב בלילה ההוא. היה לי חם. העיניים רטובות מזיעה שורפת. ואז היה הפיצוץ. הריח של אבק השריפה. חושך. אבק. אבק שריפה. זיעה צורבת. לילה חם.

מה לא ניסיתי בשביל לאפשר לה לישון לצידי. הכל ניסיתי, אבל אני לא יכול. לא יכול לרסק לה את השינה עם הפיצוץ שהורס לי את השינה. אני לא מוכן לעשות לה את זה.

עוד בוקר, עוד כוס קפה שהתקרר. עוד לילה שהצלחתי לא לרסק לה את השינה.

התפרצויות זעם

הוא ביקש שנלך לשחק כדורגל במגרש המשחקים בשכונה. חזרתי מהעבודה, מותש וחסר כוחות. הוא בן 12 וההתעקשות שלו גרמה לי להרגיש אבא גרוע. אז זרמתי והחלטתי להשקיע. נסענו למגרש בישוב הקרוב. היו שם הרבה אנשים והרגשתי מחנק.

הוא רצה שנצטרף לאנשים אחרים והרגשתי שזה גדול עלי. הצעתי שנתמסר עם הכדור והוא כרגיל ריצה אותי וויתר. מסירה שלו פגעה לי במצח, חלש ולא כואב. אבל פתאום הוא צעק עלי: "אבא, די, תשתוק".

תפסתי את עצמי, נזכרתי שצרחתי עליו: “תשחק כמו בן אדם, מה אתה דפוק?"

נבהלתי, ניסיתי לחבק אותו, ביקשתי סליחה. הוא דחף אותי, בכה ואמר "אבא אתה תמיד צועק עלי ואחרי זה מצטער. נמאס לי ממך."

נזכרתי במכה מהכדור במצח. נזכרתי ברסיס שקיבלתי באוזן, עגיל שלא רציתי, שחורר לי את האוזן ואת הנשמה. באותו הרגע, הגנתי על החיים שלי ולא יכולתי לראות מי תוקף אותי. באותו הרגע, הכדור היה האמצעי ומי שזרק אותו היה התוקף.

לא היה לי שום דבר אחר בתודעה ולא יכולתי, כנראה, להגיב אחרת. רק עכשיו, אני יכול. אולי הוא צודק?

קושי להתרכז ולהחזיק במקום עבודה

לחצתי על המקש. המייל נשלח. התפטרתי. לא רציתי. זה מה שיש. בינתיים.

לפני עידן ועידנים, לפני המילואים הארורים האלה, לפני שהייתי פגום. הייתי תותח, לא של המילואים ולא של הצבא. הייתי ממש טוב. ממש מוצלח. משקיע, מתמיד, יצירתי, אהוב ומוערך. לא הרווחתי הרבה, אבל קיבלתי בהתאם לכישורים שלי על הנייר.

פעם לפני המילואים הנוראיים האלה, קיבלתי תעודה של עובד מצטיין.

אבל אז הגיעו המילואים וירו עלינו מכל פינה של הקסבה. אני זוכר שתומר נתן לי סתירה, שפך עלי מים והתחנן שאפתח את העיניים. לא רציתי. ידעתי מה שאראה. תומר התעקש ומאז אני רואה, אני שומע, אני מריח ללא הפסקה. 24/7. הכי גרוע זו הזיית הריח. היא יודעת להרים את הראש כשאני נכנס לשירותים. לא חשוב איפה הם נמצאים.

הייתי חייב להשתין. הישיבה כמעט נגמרה, אבל לא יכולתי להחזיק. יצאתי בראש שפוף. לא רציתי לראות את המבטים שלהם. הרגשתי חלש, חסר ערך ומנודה. אני יודע שהם אוהבים אותי, אבל המחשבה על השירותים גמרה אותי. כשהורדתי את המים, כבר ידעתי שהלך עלי.

לחצתי על המקש. המייל נשלח. התפטרתי. לא רציתי. זה מה שיש. בינתיים.

זיכרונות פולשניים

ראיתי את המבט המאוכזב שלה. הדבר הכי מטופש וילדותי שאני תמיד עושה, להשאיר את הספל בכיור. היא שונאת שאני משאיר אותה שם, את הכוס. בשביל מה היא שואלת אותי, מה הכוס צריכה להגיד לברז, שישטוף אותה? הוא לא יכול לבד.

כאילו שאני לא יודע את זה.

תומר שפך על הפצע ביד את כל המימייה שלו. הוא ביקש את שלי, אבל לא הצלחתי לזוז. תומר צרח עלי שהוא מדמם ואני לא יכולתי לזוז. ראיתי את המימייה שלי ולא יכולתי. לזוז. תומר המשיך לדמם ואני המשכתי להיות דומם. לעולם לא אסלח לעצמי שהייתי דומם.

היא פתחה את הברז. לא יודעת שהמים יחרפנו אותי. לא סיפרתי לה על תומר ועל הדימום הפנימי שלי. להיות דומם. קפוא. כפות לקרקע. עם פלנלית סביב הפה שלי. לא באמת, אבל זה מה שהרגשתי. חייל. דומם. קפוא. אשם. לא לוחם. לא כלום.

פעם רציתי לספר לה על מי שאני, כשתומר מבקש ממני להפסיק את הדימום ביד שלו. התקלחנו ביחד והיא סגרה את המים בשביל שנסתבן. פתאום אני עם תומר במקלחת. היד שלו מדממת, כל הריצפה מלאה בדם שלו ואני לא יכול לזוז.

היא יצאה להתנגב. אני דיממתי על הריצפה, מנסה לא להישטף לביוב.

לא סיפרתי לה. אולי. פעם. אולי לא.

דריכות ועוררות

נמאס לי להיות בטטה והצטרפתי לקבוצת ריצה. פחדתי להיות הכי גרוע, אבל את זה אני מכיר מצוין, אז יאללה, קבוצת ריצה בפארק עם כל החבר'ה. פעמיים בשבוע בחמש וחצי בבוקר, עם תומר, מדריכת הריצה.

הפתעתי את עצמי. כבר חמש פעמים שזה בערך שבועיים וחצי שאני משתתף. לא הכי טוב, אבל להפתעתי בין הטובים. תומר התגלתה כמקצוענית ועניינית. היא לא נותנת לנו לקשקש ולבזבז זמן. התכנסות, חימום, הסבר ויאללה, לריצה.

מה שבאמת קורה לי, לאף אחד בקבוצה, כולל תומר, אין מושג. אני מתעורר הרבה לפני השעון ומגיע לפארק לפני כולם. אני חייב להיות בשליטה ומוודא מי מגיע, לפני שאני ניגש ואומר בנונשלנטיות שלום. אני מרגיש את הדופק בצוואר ואת כפות הידיים מזיעות.

אני יודע שאין לי סיבה להיות דרוך וגם לא בכוננות. אין לכאורה סכנה, אבל… הייתי שלוש שנים בצוות. הייתי חייב ללמוד את הסביבה עד לרמת העלה הבודד, אחרת היינו יכולים למות. זה הציל את החיים שלי חמש פעמים וגם את שאר הצוות. היו פעמים שלא הייתי מספיק ערני, אבל אחרים היו. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.

אני משתגע, אני לא מצליח להפריד בין קבוצת הריצה לבין הצוות. אין לי סיכוי.

תומר אמרה לי אתמול שאני משתפר. היא לא יודעת כמה היא טועה. כמה אני לא מצליח להפריד בינה לבין הצוות.

אני כל כך מותש.

קושי להיות באינטימיות

ספר לי סיפור שלא שמעתי, היא מבקשת.

ספר לי סיפור, היא מבקשת. ספר לי סיפור. ממני היא מבקשת, את הסיפור האסור. את הסיפור הלא גמור.

את הסיפור שיגרום לה ללכת ולא לחזור.

ספר לי סיפור, היא מבקשת. אוחזת בידי. ספר לי סיפור, היא מבקשת ומנשקת את תנוך אוזני.

ספר לי סיפור, היא כבר לא מבקשת. ספר לי סיפור.

ספר לי סיפור.

ספר.

היא מבקשת.

היא מתחננת ואני לא עונה.

אני לא מסוגל.

אוהב אותה, אבל לא נמשך אליה: אילוץ עצמי בסקס

רני יקיר — Sun, 29 Oct 2023 14:12:32 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

מה אתה מרגיש בעקבות סיטואציה שחוזרת על עצמה, בה אתה מוצא את עצמך מקיים יחסי מין עם בת הזוג שלך, מתוך אילוץ עצמי? שוב אתה בתחושה, שאין לך שליטה עליה. אתה מוצא את עצמך שוכב איתה ולאחר מכן שונא את עצמך. שוב אתה מרגיש אשם וחסר אונים. לא יודע איך להתמודד עם הפעם הבאה, שתגיע בקרוב.

אתה מרגיש בתוכך שיש ממך ציפייה לקיים יחסי מין באופן סדיר, כחלק מקיום הזוגיות. אתה אוהב אותה אבל לא נמשך אליה. אבל, זה מה שאתה מצפה מעצמך. בטח מה שאתה חושב, זה שהיא מצפה ממך לשכב איתה וכך גם הסביבה.

אולי הטאבו שכמעט לא מדובר עליו הוא אילוץ עצמי של גברים, לקיים יחסי מין בזוגיות. יש לי המון מה להגיד על אילוץ עצמי של נשים, אבל המאמר הזה מתרכז בגברים. חשוב לי להדגיש, שאפשר וחשוב להתאמץ ולהתבונן בזמן הקריאה, על נשים שמאלצות את עצמן לקיים יחסי מין בזוגיות.

יכול להיות שאתה מרגיש שההתמודדות היא רק שלך, שהיא אישית ולכן כדאי שהיא לא תדלוף. לא לבת הזוג ובטח לא לאף אחד אחר. אני מכיר גברים רבים שהבדידות סביב האילוץ העצמי לקיים יחסי מין, הוביל אותם לתחושות של בדידות עם בת הזוג, עם חברים קרובים ועם כל העולם. כי איך אפשר לשתף במידע כזה?

מה הוא אילוץ עצמי לקיים יחסי מין?

התשובה הבסיסית והפשוטה היא, להיכנס לאקט מיני, מבלי רצון להיות לקיים יחסי מין. התשובה המורכבת יותר, מרחיבה את העדשה להתבוננות על מערכת היחסים הזוגית וגם על מערכת היחסים המינית בין בני הזוג. עדשת טלה-פוטו, תתבונן על האדם עצמו, שמגיע למצבים בהם הוא מכריח את עצמו לקיים יחסי מין, שהוא לא מעוניין לקיים אותם.

כשאדם מרגיש שהוא בסיטואציה בה הברירה היחידה שנותרת לו היא להיכנס למגע מיני בתוך זוגיות, הוא נאלץ לעשות זאת, מתוך תחושה של חוסר ברירה. במילים אחרות, זו לא בחירה של קורבן, זו בחירה מתוך אילוץ. מתוך המון גורמים ולחצים שהוא נאלץ להתמודד איתם. לכן, זו כנראה הבחירה המיטבית באותו הרגע. לרוב הבחירה היא בין השאר מתוך בדידות בתוך הקשר הזוגי.

מה יכולים להיות גורמים אישיים?

מתוך הניסיון הטיפולי שלי, חשוב לי להדגיש שאין מאפיין וקו משותף שאני יכול להצביע עליו. אני סבור, שחשוב לכל אחד להתמקד במי שהוא ובהיסטוריה האישית שלו סביב מערכות יחסים בכלל וסביב מערכות יחסים זוגיות בפרט.

ברמה האישית של כל אדם, יש כל כך הרבה סיבות שיכולות להביא להיות מעורב ביחסי מין, ללא רצון לקיים אותם. אני סבור, שמדובר באוסף של גורמים, בעיקר סביב מערכות יחסים שנצברים לאורך החיים. מצבור של התנסויות ולמידה מהם לאורך ההיסטוריה האישית.

דוגמה דמיונית יכולה להיות תוצאה של התנסות כילד עם סביבה הורית, שלא שואלת את הילד מה הוא מרגיש ומה הוא צריך ממנה. כתוצאה מכך, הסביבה ההורית עלולה לא לשים לב אליו, גם מתוך כוונות טובות. להתעלם מחלק מהצרכים הרגשיים של הילד ולא לספק את כולם, במלואם. הילד לומד להתעניין בצרכים הרגשיים של הוריו, בשביל לקבל את תשומת ליבם לצרכיו. לשם כך, הוא מנסה ככל האפשר לתת להם מענה, גם על חשבון צרכיו.

הילד בבגרותו, יכול להסיק, שבת זוג באופן טבעי לא אמורה להתעניין בצרכיו הרגשיים. זאת, בדומה להוריו. לכן, הוא יעשה ככל שביכולתו לספק את צרכיה הרגשיים, כולל אלו שבאים לידי ביטוי בזמן יחסי מין, ויש הרבה כאלה.

האילוץ מתרחש בדוגמה זו, על בסיס התנסויות במערכות יחסים ראשוניות, עם יחידה הורית, שכשלה לראות את צרכיו הרגשיים. במילים אחרות, נוצר דפוס הישרדותי, שבשביל שהצרכים האישיים יישמעו במערכת יחסים אינטימית וקרובה, הוא צריך לתת מענה לצרכים של בת הזוג. הקול הפנימי מספר, שרק כך הצרכים שלי יוכלו, אולי, להישמע.

מה יכולים להיות גורמים לכך במערכת היחסים הזוגית?

דינמיקה זוגית היא עוצמתית, כשרובה מתנהלת ברובד לא מודע. נכון שקשה להבין ולנהל אותה, בחלקים הלא מודעים שלה. לכן, השערות אישיות על בת הזוג, שאינן מדוברות איתה, עלולות להיתפס כעובדות וגם לפעול בהתאם "לעובדות" אלה.

מתי לאחרונה, אם בכלל יצא לך לנסות ולהבין אילו תפיסות ואילו תגובות יש לך כלפי בת הזוג שלך? שאלה נוספת, האם אתה מרגיש נוח ובטוח לדבר איתה על כל מה שמתעורר בך כשאתם באינטראקציה, או כמה הימים לאחריה?

הגורם העיקרי לסיטואציה שמובילה לדינמיקה של חוסר ברירה סביב יחסי המין, הוא חוסר תקשורת כנה בין בני הזוג. דינמיקה שמתקבעת על "לדבר מסביב", ללא יכולת לקיים תקשורת ישירה וברורה.

גורם נוסף, הוא "מערכת יחסים קפואה". הכוונה היא, שזוגות רבים, באופן טבעי, נכנסים לשגרה שאני קורא לה "קפואה בזמן". זוגות שוכחים שמהרגע שהם נכנסו לזוגיות, שניהם עוברים שינויים משמעותיים. שינויים אישיים וסביבתיים אלה, מצריכים בהתאמה לבוא לידי ביטוי בזוגיות. כשבני הזוג לא מעדכנים את התוכנה הזוגית, כל הזמן, היא מתקבעת. הדבר מוביל לרוב לכשלים חמורים בתקשורת הזוגית.

אילו מחירים אישיים וזוגיים יכולים להיות?

אחזור עכשיו ליחסי המין. תוך התמקדות על הפעמים כשאתה לא רוצה בהם, אבל אתה אוהב אותה ו… מה לעשות… שיהיה… שרק אצא מזה בסדר…. שלא אאכזב… שאצא גבר… שהיא תהיה מרוצה… שהיא לא תרגיש… רק שתגמור… רק שייגמר…

אהיה ברור, ישיר ונוקב. אחד הכלים שיכולים לעזור הוא, לנסות לעבוד עם המשגה של פגיעה מינית. אני לא מנסה לצבוע כל אילוץ עצמי כפגיעה מינית. אבל, מניסיוני כמטפל בתחום של פגיעות מיניות, המשגה של קיום יחסי מין, כשאדם מכריח את עצמו לקיים אותם, בשפה של פגיעה מינית, עוזרת.

המחירים יכולים להיות בין השאר: תסמינים של פוסט-טראומה כגון עוררות גבוהה סביב האירוע ולאחריו, קשיים בשינה, ניתוק, חרדה ועוד. ירידה בערך העצמי ובביטחון העצמי. הסתגרות והימנעות ממצבים אינטימיים עם בת הזוג. תחושות של שינויים במצב הרוח וקשיים בוויסות.

איך לצאת מהארון של האילוץ העצמי בתוך הזוגיות?

בשביל לצאת מהארון, בסופו של דבר, צריך להגיע למצב בו אפשר לשתף בכך את בת הזוג. יכול להיות ואני ממליץ על כך, שעבודה אישית עמוקה ושורשית, יכולה להניח את התשתית לשיחה איתה.

חשוב לקחת בחשבון, שבת הזוג עלולה לחוות תחושות קשות מאוד כלפי עצמה. בדרך כלל, הן מתעוררות באופן טבעי והן מתועלות כלפיה ולא לעברך. שים לב, שלשמוע ששכבת איתה, מבלי שרצית בכך, מספר עובדה פשוטה וקשה לשמיעה. העובדה היא, שלא שיתפת אותה בקושי שלך ביחסים איתה. זה מאוד אישי.

היבט נוסף הוא, מה היא תרגיש כלפיך? אילו תחושות ומחשבות יתעוררו? אין לדעת. אבל, זכור שאתה מכיר אותה וגם את עצמך. יכול להיות שיש פער גדול בין מה שאתה משער על עומק ההיכרות שלך איתה, לבין המציאות.

בסופו של דבר, האחריות על יכולת, או חוסר היכולת לצאת מהארון, היא בידיך. אם אתה מרגיש שיציאה מהארון סביב האילוץ העצמי היא מסוכנת, אל תצא ממנו. הישאר במקום הבטוח.

אבל, וזה אבל גדול, אל תחזור ותשחזר את האילוץ. מצא את הדרך ואת המילים להגיד לה שאתה לא מעוניין כרגע לשכב איתה.

סמוך על עצמך וגם עליה, שמותר, ראוי וטבעי לא לרצות לקיים יחסי מין בזמן מסוים וגם לא איתה. זה מסר חדש וברור, שיכול להיות מנוסח על ידך וכך להפסיק את המסורת.

כך תוכל לשמור על עצמך וגם עליה. תוכל לשנות את הסטטוס קוו ביניכם ולפתוח דף חדש. גם אם אתה בוחר להישאר בארון.

דייט עם גבר רגיש

רני יקיר — Tue, 13 Jun 2023 08:17:57 +0000

זמן קריאה: 3 דקות

הכרת את התחושה שעוברת בגוף, מין רעד כזה, כשיש דיבור מסביב על דייט עם גבר רגיש?

גם אם לא, בטח הרגשת חוסר נוחות, או דווקא שייכות לשיחה, גם מבלי שהיית קשור אליה באופן ישיר. אחת המשמעויות של להיות רגיש, היא לקלוט הרבה מידע בבת אחת, לעבד את רובו ולתת לו משמעות. אפשר לתאר זאת גם כהימצאות בעולם, עם קולטנים פתוחים כל הזמן ולהיות בקשב למידע שמגיע מהם.

איכות נוספת של רגישות היא, היכולת לקשור אותה לא רק ל"אני", אלא גם לזולת. לעבד את המידע שאתה חשוף אליו, כנראה יותר מהממוצע, להתבונן ללמוד מה ממנו משמעותי לסביבה. מה אתה יכול לתת, לעזור ולחדד.

נגעתי באספקט מסוים של עולם הרגישות, שלהבנתי יכול לעזור להמשיג את הייחודיות של גבר רגיש באינטראקציה של יחסים. אני רוצה למקד את תשומת הלב שלך. איך אתה ממוקם בתוך המארג החברתי שאתה נמצא ופועל בתוכו, מעצם הימצאותך בו.

אני רוצה לעזור לכוון את המצלמה, לאזור בו דייט עם גבר רגיש, איתך. מקום בו אתה נפגש, מתנסה, מסתכן ו"מתלכלך", בניסיון למצוא את מבוקשך ביחסים זוגיים, או אחרים.

המחשבות והחששות לפני

יש המון סטיגמות על גבר שמבטא או חש רגישות. רובן קשות מנשוא וחלקן יכולות להרגיש פחות פוגעות, או אפילו חסרות חשיבות. אני יכול להגיד בוודאות, שמתוך הרבה פגישות עם מטופלים שהגדירו את עצמם, או שהוגדרו רגישים על ידי הסביבה, שההתמודדות עם הסטיגמות פוגעת בביטחון העצמי. במקרים מסוימים, גם מערערים אותו.

תפיסה רווחת היא, שרגישות אצל גבר, משמעותה חולשה. זו תפיסה חברתית, בעיקר של גברים את עצמם. תשאל בטח על מה אני מתבסס, ובצדק. התשובה שלי היא, בעיקר מניסיוני בטיפול זוגי וגם בטיפול אישי עם גברים ועם נשים.

בנוסף, הנחייתי קבוצות גברים, שאחד החששות העיקריים, לא משנה מה אופי הקבוצה, היה חיבר בין רגישות אצל גבר, לבין אמונה שהרגישות גורמת לו להיות חלש. לעומת זאת, רוב הנשים שפגשתי בטיפול, תפסו רגישות גברית כחוזקה. בנוסף, הן הביעו כמעט תמיד, כמיהה להיות בזוגיות, עם גבר שיהיה רגיש למי שהן.

מובן שכל הסאגה החברתית, מעלה פחדים וחששות לצאת לדייט עם "החולשות" שמתייגות ומורידות מהערך העצמי שלך. ברור שלהציץ במראה, ליהנות מהבחירה של הלבוש ובאותו המבט, להתבאס מ"החולשה" שמתלווה ללוק המושקע.

בניית ביטחון עצמי

בוא נחשוב לרגע מחוץ לקופסה. בוא ננסה לקחת את הלימון ולעשות ממנו לימונצ'לו. כזה, שקצת יקפיץ את החייך וגם ישפר את מצב הרוח.

נסה לדמיין מה הדברים שהיית רוצה להרגיש בפגישה ראשונה. קח כמה דקות, אתה יכול לרשום על פתק, גם בטלפון, את הדברים. חשוב שתיעזר גם בתחושות טובות וגם בתחושות קשות, שחווית בעבר בדייט ראשון.

פתח פתק נוסף ותאר את עצמך בדייט ראשון. מה היתרונות שגילית שיש לך? אילו פידבקים חיוביים קיבלת ומה המשמעויות השונות שלהן? עכשיו השווה בין הרשימות. מה למדת?

עד עתה, סחטנו את הלימון ועכשיו נעשה ממנו לימונצ'לו. אם אתה עדיין איתי, חשוב לי לציין שאני מאוד מעריך את המאמץ ואת העקביות שלך. רוב האנשים, מתקשים מאוד לעשות עבודה על עצמם. זו משימה מעייפת ולפעמים היא יכולה להציף ברגשות קשים.

למעשה, הליקר נוצר מהחיבור בין הבנת המשמעויות הדיכוטומיות של רגישות, עם ביטחון עצמי, יהיה המינון אשר יהיה.

אתה בטח תוהה מאיפה להביא עכשיו ביטחון עצמי? זה הזמן לחזור לפתקים. קרא אותם מחדש וסמן לעצמך את היתרונות שיש לרגישות שלך, כאדם שרוצה לעשות טוב בעולם. פתח פתק חדש וכתוב בו כל יתרון, בשורה נפרדת.

למי שהתקשה לעשות את התהליך, אני יכול להציע מספר יתרונות שחשבתי עליהם: אתה מצויד ביכולת הקשבה, ביכולת לעבד דברים ולתת פידבק בעל ערך. באמת מעניין ומסקרן אותך מה נאמר מהצד השני וזה גורם לך להיות בולט, לעומת אחרים.

מעניין להיות במחציתך, אתה יודע לתת תוקף לזולת וזו תכונה שבונה אמון וסקרנות להמשך. אתה יכול להביע רגשות בסיטואציות, גם כשהן מביכות ואז אתה אטרקטיבי בזכות הפנימיות שלך ולא רק בזכות המראה החיצוני.

הובלת הפגישה

גבר רגיש, יכול למנף את הרגישות, כך שיהיה מוביל ולא רק מגיב. הובלה בהקשר של רגישות, משלבת בין מתן דגש לאיכויות שלך, עם מתן תוקף לצד השני.

במילים אחרות, ההובלה היא התמקדות בביטחון העצמי סביב היתרונות של הרגישות שבך, בשילוב עם הבעה במילים ובשפת גוף של מה אתה רואה טוב ומשמעותי בצד השני.

יש חשיבות רבה להיות מוביל ולא מגיב, בהנחה שאתה חותר לדייט שני. אחד הכלים להשגת המפגש הנוסף הוא, הנחת היתרונות של הרגישות בשפע ובפתיחות, במהלך הפגישה הראשונה.

אם תחכה להזמנות, יכול להיות שהיא לעולם לא תגיע. אז תצא מתוסכל ומאוכזב מכך שחיכית להזדמנות, אבל היא סירבה לשתף פעולה.

דייט הוא גם אירוע חד פעמי שעומד בפני עצמו. לא מדובר בקשר מתמשך, אלא במפגש שרובו ככולו מתמקד באין ספור תהליכים שמתקיימים במקביל. חלקם הגדול, לא מודע. מדובר במפגש של שתי דמויות, ללא הכרות מוקדמת, עם משימה כמעט בלתי אפשרית. למפות את הזולת ולנסות לשער השערות מהימנות על מהות הדמות הזרה.

מובן שגם בלי הפרעות קשב וריכוז, זו משימה קשה ומאתגרת. לכן, אני מציע להתמקד בהובלה ובהנכחה של האישיות שלך, בצורה רגישה ואמיתית. בשביל שתצליח, גם באופן חלקי, אתה צריך להיות אסרטיבי ולהנכיח את האישיות שלך. לא לחכות להזדמנות לעשות זאת באמצעות תגובה.

אפילוג

ברגישות עם עצמך. בעדינות עם ליבך. בהקשבה לחוכמתך. בערסול של הפגיעות של חייך. בעוצמה של הסקרנות. בהנאה שבצחוק. בשמחת החיים של הרגע.

קח את אלה וצרף את השאר. שים עליך בגד שמזמן רצית ולא העזת.

בחר מקום שאתה אוהב להיות בו ותיהנה מלהיות מי שאתה.

עם דמות שלא מוכרת, שרוצה להכיר אותך.

גבר סגור רגשית: איך אני יכול להיות חזק, גברי וגם להצליח לבכות?

רני יקיר — Mon, 20 Feb 2023 11:35:13 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

הקלישאה שגבר לא יכול לבטא רגשות, נותנת מכה בראש, לכל גבר. אמירות כלליות ושטחיות על גברים, עלולות להיות מעליבות, פוגעניות. הן מתייגות וגם רחוקות מהמציאות. נכון שיש להן בסיס תרבותי, אבל, וזה אבל גדול, כל גבר מרגיש את כל טווח הרגשות האנושי.

יכול להיות, שהקלישאה רוצה לדבר על קשיים. יכול להיות, שמה שנקרא "גבר חסום רגשית", הוא ביטוי שלא באמת יכול לעמוד בפני עצמו. הביטוי מתייחס לחסימה, אבל לא לחוסר יכולת להרגיש. בנוסף, יש משהו רומס ומבטל, את עצם העולם הרגשי. ביטול של כל גבר שחווה תיוג כזה, או דומה לו.

אני לא מפחד ללכת בשדה המוקשים הזה. אני לא חושש גם לרוץ ולקפוץ בו. אני מרגיש בטוח (אופס, חשפתי שאני מרגיש משהו), לטייל בו. הביטחון הוא, שלמדתי והכרתי בכך, שהאופן בו הרגשות שלי באים לידי ביטוי, אינו קשור כלל ועיקר, לעצם קיומם.

היבט של אמירה זו הוא, שהקשיים והסבל שלי ושל הסביבה שלי, בהקשר של ביטוי הקיום הרגשי שלי, תלוי באופן בו אני מבטא אותו.

לכן, אני מרשה לעצמי, להזמין אותך לטיול בעולם הרגש. להרפתקה פנימית, שהיא אישית. להתנסות וגם לחשיבה, שתשלבנה את עולמות השכל והרגש.

גבר סגור רגשית, האמנם?

הנטייה לסגירות, או לביטוי עדין של רגשות, הוא שילוב בין השאר של תכונות אישיות, אופי, אירוע חיים ותרבות. הביטוי הרגשי, הוא תוצר של התמהיל ביניהם. הוא משתנה בהתאם לסיטואציות חברתיות, אינטראקציות בין אישיות ובין תקופת זמן אחת לאחרת.

אני סבור, שחלק ניכר מהשוני בביטוי הרגשי בין גבר אחד לאחר, הוא שילוב בין הסביבה בו הוא גדל, לסביבה שבה הוא פועל כיום, לבין אירועי חיים טראומטיים.

למשל גבר שמתמודד עם טראומה או מספר טראומות כמו: פגיעה מינית, קרב, פיגוע, תאונת דרכים, אבל פתאומי, מחלה קשה ועוד. יש סיבות טובות, מדוע גבר מתבטא בסגנון מסוים וייחודי. גבר הוא לא קלישאה. הוא ייחודי, הוא מרגיש והוא שלם בכל צורה בה הוא בוחר לבטא את רגשותיו.

אני בוחר בצורה מודעת, לתת דגש במאמר זה, על אירועי חיים ופחות לעסוק בגורמים של סגנון אישי ושל מרכיב תרבותי. הרציונל הוא, שהעיסוק באירועי חיים בהקשר של ביטוי רגשי, הוא בעל פוטנציאל רב לשנות את צורת ואת סגנון הביטוי הרגשי.

פגשתי הרבה גברים בטיפול, שיכולנו לזהות בתהליך הטיפולי, את העוצמה בה אירועי חיים, בעיקר הטראומטיים שבהם, עיצבו את דרך וסגנון הביטוי הרגשי.

בוא נסתכל רגע מסביב ונראה כמה גברים אתה מכיר בסביבה שלך, שעברו אירועים טראומטיים. גברים שאתה יודע לספר עליהם. חשוב לי לחדד ולהדגיש, שמה שאתה יודע על גבר אחר, הוא רק מה שהוא בחר לשתף בו. אין זה מעיד על כך, שמדובר בכל האירועים הטראומטיים שהוא נאלץ לעבור וגם להתמודד איתם.

באותו המטבע, נסה לרגע למפות את האירועים הקשים שעברת עד היום. נסה לאתר את אלה שכולם יודעים, את אלה שאדם אחד או מספר מצומצם יודע והאירועים שלא סיפרת מעולם. מה חשבון הנפש הזה מלמד אותך? מה הוא מספר על סגנון הביטוי הרגשי שלך?

התמודדות עם אירועי חיים טראומטיים, באה לידי ביטוי, גם באופן ובסגנון הביטוי הרגשי. מה דעתך, על טראומה הקשורה לצבא, שמתבטאת בין השאר בהשלכות של תגובות קרב? בין עם עברת בעצמך טראומה סביב השירות הצבאי, או בין אם אתה מכיר גבר שמתמודד עם תגובות קרב. אני משער שיצא לך לשים לב לסגנון הביטוי הרגשי.

חשוב לי לסמן, שהתמודדות עם תגובות קרב, מקבלות יותר ויותר לגיטימציה בחברה. לכן, השינוי החברתי, יכול לעזור להגיע לביטוי רגשי פתוח יותר, סביב התמודדות זו. לעומת זאת, גבר שמתמודד עם פגיעה מינית, חשוף לתנאים חברתיים, שאינם מעודדים ביטוי רגשי פתוח וגם מעבירים מסר שאף אחד, לא באמת רוצה לשמוע, על גבר שעבר פגיעה מינית.

דוגמה זו, יכולה להאיר עד כמה ביטוי של רגשות לגבר ישראלי, יכולה להיות שונה, סביב אירוע חיים קשה. גבר שמתמודד עם תגובות קרב, גבר שמתמודד עם טראומה מינית וגבר שמתמודד עם שתיהן.

מה עולה בך, כשאתה שומע על טראומות השונות ועל הדרך שהן מובילות לסגנון הביטוי הרגשי?

גבר חסום רגשית, מציאת המפתח לשחרור

המפתח לשינוי הביטוי הרגשי, מורכב משילוב של הכרה באירועי החיים שעצבו אותו, הכרה בעולם התרבותי והחברתי בו גדלת ומהמשגה של סגנון הביטוי האישי הטבעי שלך.

מדובר לדעתי, בתהליך של עבודה מאומצת, לאתר את אותם המרכיבים, ללמוד אותם ולעבד אותם ביחד. עבודה שעיקרה הוא, צעידה סקרנית בין בית הגידול שלך, אירועי החיים שעיצבו אותך, אירועים טראומטיים שעברת ומי שאתה היום.

אני משער, שאם קראת עד לכאן, מסקרנת אותך האפשרות, לשנות את סגנון הביטוי הרגשי שלך. להגיע למצב, בו תהיה שבע רצון ממנו. בנוסף, להגיע לאיזון בין מה שנכון לך, לבין המסרים שאתה מקבל על סגנון הביטוי הרגשי שלך, מהסביבה הקרובה.

אם למשל אתה מקבל תגובות שליליות מבן/בת הזוג, מהילדים ומההורים, יש לשער שהתגובות הן שונות הן בסגנון והן בתוכן. מניסיוני בטיפול, גברים נתקלים בתלונות על סגירות ועל חסימה רגשית. בעבודה הטיפולית, כמעט תמיד אפשר לחשוף את סגנון הטענות ואת התוכן שהן מייצגות.

במילים אחרות, אני משער שנוח וטוב לך עם הדרך שבחרת להתמודד עם הביטוי הרגשי שלך. היא שלך, כפי שאתה בוחר להשתמש בה והיא כנראה עובדת. יחד עם זאת, אתה מוצא את עצמך, נתקל בתגובות בעלות אופי שלילי וביקורתי על הדרך שלך.

מובן, שתגובות אלה יכולות להביא למצוקה רבה ויש להן פוטנציאל לפגוע באופן קשה, במערכות יחסים חשובות.

לכן, גם אם טוב לך בדרך שלך, אבל הסביבה גורמת לך לסבל, אתה יכול לעשות שינוי. ניתן לשנות את דרך ואת סגנון הביטוי הרגשי. שינוי כזה, הוא קשה והוא דורש התמדה. בשביל להצליח בו, חשוב ללמוד תוך כדי תנועה. לנסות דרך אחת וללמוד מה קרה בפועל.

לנתח מה היה שונה, שעשה טוב לצד השני ומה החריף את התחושה של סגירות ושל חסימה רגשית. הוא דורש גם עבודה משותפת עם נשוא היחסים: זוגיות, הורות, חברות ועוד. יש לשער, שכשתתחיל את תהליך השינוי, תמצא מכנה משותף, שמתאים לרוב מערכות היחסים הקרובות.

אחד הבונוסים הגדולים הוא, שעבודה זו, יכולה להקל על ההתמודדות עם הטראומות. ככל שהסביבה התומכת מבינה אותך באופן רגשי טוב יותר, כך היא יכולה לשפר את סגנון ואיכות התמיכה בך.

צא למסע, אם אתה סובל. קנה כרטיס לטיסה סביב עולם הרגשות שלך במחלקה הראשונה. אתה יכול לשנות את סגנון הביטוי שלך, כך שהוא יהיה נגיש יותר, לסביבה הקרובה שלך. לסביבה שאתה אוהב ושאוהבת אותך.