ידידותי ללהט"ב

הטיפולים ניתנים גם בוידאו

"משתמט מהצבא" ולא מרצון – איך להתמודד עם הסיטואציה החברתית?

Getting your Trinity Audio player ready...
זמן קריאה: 4 דקות

להיות בחוסר שליטה, יכול להיות בלתי נסבל, עד כדי כאב נפשי חזק ביותר. הכאב, הוא תוצר של מאבק פנימי, תוך אישי, עם תחושת חוסר האונים, שאינה ניתנת להקלה.

היית שם עם עצמך, בציפייה, בדריכות ועם המון נכונות. חשבת, אולי זה יקרה היום, אולי מחר ואולי עוד חמש דקות. מצאת את התרמיל שבו תמיד מיש מעט מידי מקום, כי אתה צריך לארוז גם בשביל כל הפלוגה.

החלטת להיות יעיל. הוצאת את הכל ושמת רק בגדים להחלפה. שמעת בתקשורת שיש מלאי של אוכל מהאזרחות ואפילו אפודים קרמיים וקסדות. רצית להיות הפעם יעיל יותר, מתחשב יותר ובעיקר, לתת יותר. כי הפעם זה אחר. כי אתה בוגר יותר. כי יש לך סבלנות.

עבר יותר מידי זמן. הבנת שאתה נשאר בבית. משתמט מהצבא. לא מתוך רצון, אלא מחוסר שליטה ומחוסר אונים. אתה בסיטואציה חדשה, כי התחושה היא של משתמט מהצבא, למרות שזה בכלל לא נכון.

התקשרת, התחננת, השפלת את עצמך. הנסיעה לבסיס הסתברה כמעשה פתטי ומשפיל. עד היום, אתה מנסה לשכוח את האמירה שלו: "סע הביתה, את שלך עשית. אתה אחלה גבר."

אתה אחלה גבר, הוא אמר. את אחלה, של גבר. אחלה של משתמט. אחלה של כלום.

מה יכולות להיות ההשלכות של לחץ חברתי?

התיאור למעלה, מתאר התמודדות עם ציפייה אישית, אל מול תפיסה שבוחנת מה החברה מצפה מהפרט. בהקשר הרחב יותר של הסיטואציה, מדובר על התמודדות עם ערכים, אמונות, עמדות ותפיסות עולם של הפרט. את עצמו, אל מול החברה בה הוא חי ופועל.

הרבה מאוד מההחלטות שאנו מקבלים כפרטים, הן על סמך החברה בה אנו חיים. בכל רגע נתון, יש צורך למצוא איזונים בין צרכי הפרט, לבין צרכי החברה. במקרה שלמעלה, מדובר במסע רוחני ועמוק, של הפרט שרוצה להגשים את עצמו, בתוך מארג חברתי.

הפרט אינו מצליח להגשים את עצמו, כלומר להצטרף לחבריו הלוחמים. בכך, הוא מוצא את עצמו בקונפליקט נאמנויות בלתי פתיר בין עולמו הפנימי, לבין החברה, שלא רוצה לגייס אותו.

במילים אחרות, זו סיטואציה מורכבת, בה הלחץ החברתי הוא להתגייס למילואים, כשהסנקציה היא לקבל תווית של משתמט, ממי שלא הצטרף ללחימה.

חשוב לי להיצמד למקרה הדמיוני שתיארתי, בשביל לחבר להשלכות של לחץ חברתי. יש משהו מאוד עוטף, מקרב ומרחיב את הלב, בהשתייכות לקבוצה משמעותית. ה"קבוצה" במקרה זה, היא יחידת מילואים, שמורכבת אנשים שנפגשים לשירות מילואים על בסיס קבוע.

נוצרות ביניהם קירבה ואינטימיות, שהן ייחודיות ובעלות קודים ספציפיים. האינטימיות, מאפשרת לפרטים שמשתייכים לקבוצה לסכן את חייהם, בהסתמך על הקירבה ועל  האינטימיות שנבנו. לשם כך, הרבה מאוד מהאינטימיות היא לא מילולית והיא נוצרת בדינמיקה שנמשכת בין שירות מילואים אחד למשנהו וגם בקשרים החברתיים באזרחות.

במקרה זה, להיות "נשכח" על ידי היחידה, יכול להיות בעל משמעות רגשית עמוקה. רגשות של נטישה ובושה, יכולים להתעורר בעוצמות גבוהות. חוסר שליטה במצב, יכול לעורר חוסר אונים. כל אלה, הם מצבור של רגשות קשים. קרוב לוודאי, שבלתי נסבל להכיל את כולם בבת אחת.

צבר רגשות אלה, יכול להיווצר כתוצאה של פער בין ציפייה אישית, להשתייך ולקחת חלק בלחימה, מול מחשבה של הפרט, על האופן בו החברה בה הוא פועל, מצפה ממנו. כלומר, להשתלב בלחימה. זאת, בלי שום קשר למציאות, בה היחידה החליטה, שאין בו צורך.

למעשה, הפרט המתואר כאן, משער שהחברה לא מתעניינת בנסיבות שלא איפשרו לו להצטרף ליחידה. על סמך זאת, הוא מסיק, שהיחס אליו יהיה כאל אדם שהשתמט מהשירות. למעשה, הוא מסיק שהוא יצטייר הפוך מהאופן בו הוא פועל במציאות. כלומר, משתמט.

הנסיעה לבסיס, ניסיונות השכנוע והרצון הבלתי מתפשר שלו להצטרף ולתרום, הסתברו ככישלון.

הלחץ החברתי, מקשה על הפרט להתמקד במעשיו, בכוונותיו ובערכים על פיהם הוא פעל. למעשה, הפרט נמצא במצוקה קשה וכתוצאה מכך, מכניס את עצמו לבידוד חברתי.

איך להתמודד עם המציאות האישית, לבין המציאות החברתית?

מדובר בהתמודדות עם פער, שלא ניתן לשלוט בו. בדוגמא הזו, הפער נוצר מקבלת החלטות ברובד החברתי, של הצבא. אל מול המציאות האישית, הרצון להצטרף ללחימה.

הפער הוא גם בין תפיסה אישית של מחויבות. תפיסה בה אי הצטרפות ללחימה, משמעותה השתמטות. כלומר, המציאות האישית, נמצאת בתלות עם המציאות החברתית, שהיא בעלת הסמכות להחליט אם הפרט ישרת במילואים, או לא.

ההתמודדות היא, לגשר על הפער בין הרצון הישי, לבין החלטה, שאין לפרט שליטה עליה. אפשר לנסח זאת גם כך: ההתמודדות היא להגיע להשלמה עם הפער, בין העמדות האישיות, לבין העמדות של החברה. וגם: ההתמודדות היא להשלים עם החלטה של אחרים, שאני לא מקבל אותה וגם לא מבין אותה.

איך אפשר להשלים עם עוול כזה? איך אפשר לקבל את העיוות? איך אפשר להראות את הפרצוף שלי בחברה? עם זה אפשר להשלים? את זה אפשר לקבל?

התשובה היא, שההתמודדות היא תהליך. הוא יכול להיות מהיר וגם ארוך ומתמשך. ההשלמה היא קודם כל עם מי שאתה. עם האיכויות שלך, עם המסירות שלך, עם הניסיונות שלך ועם ההתמדה שלך. להתחבר עמוק למי שאתה, מבלי קשר לחשיבה שלך, או לאופן בו אתה נתפס בחוץ.

הגישור בין הפער, הוא כמו בניית גשר מקורות של עץ, בעזרת חבלים, כמו בתנועת הנוער. לקחת חומרי גלם רגשיים, סנדות מעץ, ובעזרת חשיבה והתבוננות, לחבר אותם בקשרים של חומר אחר, של חבל.

לבסס צד אחד של הגשר על התבוננות פנימית ובדיקה, מי אתה? כשתהיה בטוח בכך שעשית את הטוב ביותר שאתה יכול, למעשה תיצור בסיס לבנות עליו גשר. חצה את הנהר באמצעות סירה דמיונית והסתכל היטב על החברה שאתה מתייחס אליה.

לטף את האדמה, בדוק את הסלע, מצא מקום בו ניתן להניח סנדה מעץ, שתשמש בסיס. יש לשער שתמצא הסבר למה לא גייסו אותך. למה למרות הרצון שלך, הוחלט אחרת. אולי לא תסכים ולא תקבל את ההסבר, אבל תוכל להשלים עם מציאות זו.

תוכל לבנות את הגשר, כשתשלים גם עם החסרונות ועם החולשות של אנשים בקבוצת הייחוס. עם האופן בו הגברה של קולות ושל תחושות שמקבל רגש, כשהוא נהדף על ידי ציבור אנושי. כיצד הוא נהיה חזק ושונה מהאופן בו הוא נחווה בתוכך. במציאות האישית.

תוכל בסופו של תהליך, לצעוד על הגשר שבנית, בתוך עצמך. לעבור את המחסומים שהצבת. תוכל לצאת ולפגוש את החברים, ממקום ששלם עם עצמו. ממקום שיודע ומרגיש שלם.

ממקום בו אין כבר חשיבות ל"מה חושבים עלי". אלא יש מקום ל"מה אני יודע על עצמי". מקום שיכול לחזור ולהשתלב בחזרה בחברה.

דילוג לתוכן