החזרה מהמילואים לשגרה, אני מרגיש לגמרי לא שייך

לא חשבתי לשנייה אחת שיהיה לי קשה. הייתי בטוח שפשוט אחבק את כולם, אשב לי לרגע על הספה, מכורבל בכל הטוב שיש לי בבית. דמיינתי את עצמי מתלבט, איך לחלק את תשומת הלב לארבעת הנפשות שבטח ירצו את כולי.

זכרתי שבשתי הפעמים שהגעתי לחופשת התרעננות, הגעגועים שלי היו עזים. כמעט לא שיתפתי אף אחד במילואים בתחושות של הגעגוע. חשבתי שהחזרה מהמילואים לשגרה, היא דבר קל, פשוט ובטוח. אבל, הגעגועים שביעבעו בי, היו מביכים וקשים מנשוא.

בפעמיים שהגעתי, זה היה קצר, ממוקד, אפילו קצת צבאי. מין משימה שכל המשפחה לקחה על עצמה. להכין לי אוכל, לפנות את הלו"ז המשפחתי לשעות הקצרות שצריך. לחשוב מה יעשה לי טוב ובעיקר איך לפנק אותי.

הרגשתי כמו נסיך מזוייף, שמנסה לרצות את כולם. השתמשתי בעייפות הרבה, בשביל למסך את התחושות שלי. שלא ירגישו שאני נבוך. שלא יראו עלי שאני מזייף. מאוד התרגשתי לחבק ולהיות מחובק. הגעגועים רק התעצמו, איך שהגעתי. כבר חשבתי על הנסיעה חזרה למילואים. להיות שוב חשוף ולבד.

השתחררתי. נסעתי בתחושת אופוריה הביתה. החניתי את הרכב, הוצאתי את הציוד והלכתי לכניסה של הבית, אבל הפעם לאט. מצאתי את עצמי מהסס ונבוך. משהו זר ואחר ביעבע בתוכי. משהו לא נעים ומפחיד.

החזרה מהמילואים לשגרה

פתחתי את הדלת עם המפתח. הפעם, לא חיכה לי מערך של חזרה הבייתה. כולם היו בעבודה ובמסגרות החינוכיות. הכלבה השתוללה משמחה ולא הפסיקה להתחכך לי ברגליים. לפחות היא תמיד אוהבת אותי ואני משוכנע שהיא תוך רגע תרגיש בטוחה שחזרתי.

הכנתי לעצמי פיתה עם חומוס קנוי, שאני לא סובל. הוספתי מלפפון חמוץ מהקופסאות שהיו בממ"ד, סתם להרגיש טעם מוכר. טעם של געגוע לחברים החדשים-ישנים שלי, שביחד התפלשנו בסירחון ובלכלוך, כל כך הרבה שבועות.

התגעגעתי לריחות, לנשימות, ליד על הכתף שניחמה אותי על אלה שנעלמו ולא יחזרו יותר. על אלה שלעולם נפשם לא תהיה שקטה. אולי גם על עצמי. גם אני יצאתי שרוט מהקרבות? איך אדע? את מי אשאל אם אחשוב שאני שרוט?

אחר הצהריים הילדים חזרו מהמסגרות. הפעם הם הביעו את שמחתם בשלל בקשות לתשומת לב. הבקשות נגמרו אחרי שעתיים, כשהמסכים ושאר עיסוקיהם, הזכירו להם שאני בבית ולא צריך לחפש אותי יותר. אני מובן מאליו.

היא חזרה בשבע בערב. הסבירה שהייתה ישיבה "מה זה חשובה", שהיא מצטערת, שהיא מאחרת אלי. שהיא מתגעגעת מלא. שהיא והיא והיא… הרגשתי שכל הגעגוע הופך לכעס. שגם היא לוקחת אותי כמובן מאליו. עוד רגע היא תשלח אותי לנקות את הצלחת שהשארתי בכיור, עם החומוס המגעיל שלא הצלחתי לגמור.

הלכתי לישון מבואס, עייף ומאוכזב. מחר אני מתייצב לעבודה, עם אפס חשק ובלי מוטיבציה בכלל. אני מנסה להירדם. היא מזמן התעלפה לה לשנת הלילה, מתעלמת ממני. לא נוגעת ולא שואלת איך זה לחזור הביתה.

בשתיים לפנות בוקר, יצאתי מהחדר והתיישבתי בסלון. הקשבתי לקולות הבית הישן את שנת הלילה. אני שייך ובעיקר לא שייך. אני מקשיב ושומע מקלעים, רימונים, פגזים, מטוסים, כטב"מים, צעקות… הלילה שלי לא שקט. הלילה שלהם הוא שלווה, ליל מנוחה.

הכנתי לעצמי קפה בחמש בבוקר. הכלבה התעוררה והחליטה שהיא רוצה לצאת. עשיתי פיפי קצר ויצאתי איתה, לעשות גם פיפי קצר. כך הבטחתי לעצמי. רציתי להכין לכולם ארוחת בוקר מושקעת, להזכיר להם שאני בבית ושאני אוהב אותם.

חזרתי בשבע, אחרי שעתיים של שיטוט, אין לי מושג איפה הייתי. גם לכלבה לא היה מושג. כששאלתי אותה איפה היינו, היא בחרה שלא לענות, הפעם. שתקה והסתכלה עלי במבט אוהב. יש דברים שלא צריך לדבר עליהם, אמרו העיניים שלה. תכלס, היא צודקת.

שגרה היא ברכה, אבל קשה מאוד ליצור אותה

התפלאתי לראות איך כל המשפחה שלי מתקתקת את הבוקר בלעדי. הם התרגלו להיעדרות שלי, חשבתי לרגע, שכך הייתה נראית המשפחה, אם הייתי נהרג במילואים. אחרי השבעה, בטח ככה הבקרים היו נראים. אולי עם הרבה מאוד אבל, בכי ודמעות. אבל בלעדי, הם התרגלו להיות. מבאס.

בעשר יצאתי מהבית לעבודה. החלטתי שיסלחו לי אם אגיע מאוחר. עדיין יש לי סטטוס של עובד מועדף. של נסיך שחזר מהתופת. בעבודה הסתכלו עלי בעיניים אדישות. ציפיתי להתרגשות, לגעגוע, להתעניינות. טוב, לא כולם. יואב כרגיל התעניין והכין לכבודי עוגה. אבל היתר, התרגלו לחסרוני. להיעדרותי.

פתאום אין לי אף פגישה ביומן. אף אחד לא מחפש אותי. ביטוח לאומי הפך להיות מקור ההכנסה שלי. כמה מביך ומשפיל. ביקשתי מיואב שיכנס אלי, שיארח לי חברה ויעזור לי להשלים חוסרים. הוא התנצל ואמר שהוא חייב להוציא את הבת שלו מהגן היום, אז זה יהיה מחר.

הבנתי שאני אדון לעצמי, שאני די לבד במקום העבודה הזה. נהייתי שוב חייל במילואים וגייסתי, או יותר נכון גויסתי שוב לתפקיד. כשאני במצב רוח של תפקיד, של חייל, אני יודע בדיוק מה לעשות. מילאתי את הלו"ז של החודש הקרוב בפגישות, רובן חסרות תכלית, אבל רק אני יודע את זה.

התגייסתי גם לתפקיד בבית, מטעם עצמי. קבעתי פגישות איתה, להערב ולשאר הערבים השבוע. הערב, נצא לבית קפה שבא לי עליו. מחר נעשה דייט בבית ומחרתיים נלך לפגוש חברים, למרות שאני שונא את זה, אני צריך לחזור לשגרה. לעשות דברים שהיא אוהבת, שאני תמיד מתמסר להם.

כשהגענו לבית הקפה, היא הייתה רעבה. משום מקום, היא אמרה שהיא חייבת ספגטי עם בטטה. אני רציתי להסתכל עליה. רציתי שהיא תראה אותי. רציתי להרגיש שהיא מתגעגעת אלי. שהיא עדיין אוהבת אותי. שאין לי תחליף, בטח לא ספגטי עם בטטה.

ניסיתי לדבר, אבל לא היו לי מילים. ניסיתי לבקש להחזיק לה את היד, אבל לא היה לי איך. ניסיתי להסתכל לה בעיניים, אבל השפלתי מבט ולא הייתה לי על זה שום שליטה. ניסיתי לברר מי אני ולא היה לי מושג.

כל מה שרציתי באותו הרגע, זה להריץ את הזמן בחודש, בחצי שנה. להיות שוב בשגרה. להרגיש בבית. הסתכלתי על עצמי, הרגל תיפפה על הריצפה בעצבנות.

היא אכלה בשקט את הספגטי עם הבטטה. אני הרגשתי כמו הספגטי, אבל בלי הרוטב ובלי הבטטה. מחכה לחזור להיות מי שהייתי, לפני המלחמה.