מה הקשיים שהתעללות מינית מהעבר, מכניסה למערכות יחסים?

פגיעה מינית או בשמה האחר, התעללות מינית, נושאת בתוכה עולם ומלואו של תכנים מעולם הרגש. רובם ככולם תכנים קשים, חלקם מזוויעים ובעיקר מבלבלים. מדובר בתכנים מעולם הרגש ומעולם החשיבה, שנמצאים בערבוביה מתמדת ומופיעים בביטוי של פוסט-טראומה מורכבת.

חלק מהזיכרונות, צפו ועלו שנים לאחר הפגיעה המינית. חלקם, היו גלויים: כואבים ושורפים לאורך כל השנים.  הקשרים חברתיים, פלשו לתוך הזיכרונות ויצקו לתוכם משמעויות שונות, לפי הגיל, הנסיבות ומושאי מערכות היחסים.

יש מקרים בהם הסביבה ידעה ויש מקרים שהסביבה לא ידעה, או בחרה שלא לדעת, ו/או שלא להסתכל ולא לשמוע וגם לא להקשיב. זו, קטגוריה בפני עצמה של החיים בצל הפגיעה המינית, שמגיעה ליחסים. הקטגוריה השנייה, היא זו בה ההתעללות נהייתה גלויה, לפחות לדמות אחת. ישנן קטגוריות נוספות, אבל מניסיוני, חשוב להצליח ולהתמקד, בשביל לתת מענה טוב דיו.

פגיעה מינית מהעבר, מהווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ומההווה. ככל שהכמיהה האנושית להכחיד אותה, היא טבעית, כך התסכול לנסות ולהשאיר אותה מחוץ למערכות היחסים, גובר. כל מערכת יחסים, בה יש דמות שעברה פגיעה מינית, צריכה להתמודד עם ההשלכות של הפגיעה, על מערכת היחסים. מניסיוני בטיפול זוגי וגם מניסיוני בטיפול אישי, זו משימה מורכבת וקשה ביותר וגם אפשר להצליח בה.

מה לרוב הן ההשלכות של הצד שעבר את הפגיעה?

הנחת היסוד שלי היא, שאין פגיעה אחת שיכולה להיות זהה לפגיעה אחרת. לכן, אתייחס בדברים, לניסיון שלי מהטיפולים. אולי המכנה המשותף הרחב ביותר, הוא החשש להכניס את הפגיעה בצורה גלויה ומדוברת למערכות יחסים. לרוב, מדובר בחשש “לזהם או להרעיל” את היחסים. פחד להכניס לתוך היחסים “פסולת רגשית”, עם פוטנציאל להרוס אותה.

מכנה משותף שני, הוא החשש מחוסר היכולת של הצד השני להבין, לא לשפוט, לקבל ולהכיל. מדובר על התלבטות האם לספר על הפגיעה? אם לספר, אילו חלקים לחשוף? האם יש בכלל מינון שאפשר לחשוף, מבלי להיעזב? כמה הרסנית היא ההיסטוריה שלי והאם יש לי זכות בכלל להעמיס אותה על דמות אחרת, שחשובה לי?

במערכת יחסים זוגית, באופן טבעי עולים פחדים סביב יחסי המין. יכול לעלות חשש משחזור הפגיעה בתוך מערכת יחסים זוגית בהווה. זאת, לרוב מתוך וסר תחושת ביטחון לשתף בפגיעה המינית שהתרחשה בעבר. בנוסף, אם הייתה מציאות בה התרחש שחזור של הפגיעה, קיים פחד טבעי שאמירה על כך, עלולה להוביל להרס של מערכת היחסים הזוגית.

אולי הקושי העיקרי והבולט ביותר הוא, החשש לשתף בהיסטוריה של הפגיעה, בהשלכות האישיות שהתאספו עם השנים והפחד הגדול משיפוט ומחוס קבלה. קושי בולט נוסף, הוא רגשות אשמה שמתעוררים סביב קשיים בזוגיות. חלק מהקושי נובע מהפגיעה המינית, גם אם הצד השני, אינו מודע לכך. הדבר משאיר את הצד הנפגע לבד, עם הרים של אשמה ובושה.

מה הן ההשפעות על הצד שלא עבר פגיעה מינית?

אני מרגיש צורך להדגיש, שיש הרבה מאוד מקרים, בהם מתקיימת מערכת יחסים שבה הצד שלא עבר פגיעה מינית, אינו יודע על קיומה. לפעמים, הסוד נשאר לתמיד ולפעמים הוא נחשף בצורה זו או אחרת. במקרים אלו, לרוב ישנה התמודדות של שני הצדדים, עם הצורך של הצד שעבר התעללות מינית, לא לשתף עליה. הדבר גורם לרוב, ערעור של הביטחון העצמי ושל האמון, אצל שני הצדדים.

אני מתייחס עכשיו למקרים בהם סוגיית הפגיעה הייתה ידועה, מתחילת מערכת היחסים. הקושי העיקרי של הצד שלא עבר את הפגיעה המינית, הוא לרוב זהירות יתר. חשש לדבר על ההיסטוריה, חשש שלצד שעבר את הפגיעה, אין מספיק כוחות להתמודד. כל אלה, עלולים לגרום תחושות של התנשאות של הצד שלא נפגע, כלפי הצד שנפגע.

קושי נוסף לצד שלא נפגע מינית, הוא לקבל על עצמו זהות חדשה, של שותפות עם עולם הפגיעה המינית. שותפות גורל, שותפות בזהות, שותפות בהשלכות ושותפות בהתמודדות. ההבנה של שותפות בזהות, יכולה להיות כלי מעולה, לא ליפול למלכודת של ההתנשאות. בנוסף, להכיר בכך, ששני הצדדים צריכים לעשות עבודה משמעותית על מערכת היחסים ביניהם. עבודה סביב ההיסטוריה וסביב ההווה, של השלכות הפגיעה על היחסים.

בחרתי להתייחס למובן מאליו, דווקא בסוף. המובן מאליו מבחינתי הוא, שהצד שלא עבר את הפגיעה, חשוב שיהיה קשוב ככל הניתן, הן לצד שנפגע והן לעצמו. הרי מדובר בסופו של דבר, במסע משותף. מסע, שמעצם הבחירה לצאת אליו, מצריך התייחסות ייחודית ומשאבים רגשיים רבים. זהו מסע משותף שחשוב לעשות בזהירות, בהקשבה, בגמישות ובאהבה.

גלילה למעלה