תחושת אשמה תמידית והתמודדות עימה

נכתב בהשראת מפגש לימוד וחשיבה עם קולגות תמר דרויש, ענבר רז ואביב טל

א-אש-אשמ-אשמה

אש-מה, היא אש ו"מה". מה יש באש שהיא מלאה בחיים, מה לא נותן לה מנוח ולא מאפשר לה שקט?

אשמה היא איכות. היא נובטת על מצע של ערכים, מצפון, רגשות, חשיבה ורצון לתיקון. היא חיה ובועטת, אולי בגלל שהיא מייסרת, מלבנת ומתכוונת לטוב. לתיקון של עוול, לבניה של משהו שנהרס.

האשמה מחפשת דרך לפעול, דרך לנוע ודרך להקל על הסבל.

האיכות מלמדת על כך, שאשמה לא יכולה להתקיים ללא מודעות כלשהי וללא סט של ערכים, אמונות ועמדות. הרגש הוא עוצמתי, כנראה בשל היווצרותו מתוך אותן איכויות. הן איכויות של חשבון נפש, של ייסורי מצפון, של אמפתיה לזולת וגם של התבוננות עצמית.

אשם ואשמה. אשם במובן של גזר דין. אשם ככינוי לגוף זכר, אשמה ככינוי לגוף נקבה. אשמה בלשון רבים יכולה להתבטא בלבוש אשמה קולקטיבית, שהיא ציבורית, רעיונית, מחנאית ואפילו משפחתית.

אשמה אישית, אשמה זוגית, לעומת האשמה אישית והאשמה זוגית. עד כמה יכולה השפה להשפיע, על כיוון זרימת האשמה? כלפי חוץ, כלפי פנים וכלפי החלל החיצון. המעבר החד כל כך בין אשמה לבין האשמה. בין שהיא שלי ובין שאפשר להטיח אותה על הזולת, על האחר, על הציבור, על העולם. איך שמתבקש להרחיק אותה, ככל האפשר, ממני.

איכות של אשמה שנמצאת בתנועה

אש החיים, שמעידה על ה"מה", על מהות. אש שמתעוררת ומתלהטת מתוך מפגש אישי, פנימי ועמוק מתוך עוול שנגרם. על קלקול שהתרחש, על פגיעה במתכוון ועל טעות אנוש שהתרחשה.

אשמה יכולה בשעת משבר ואסון, בשביל להחזיק את הטוב שבאדם. להכיל את שוני בין טוב לרע, בין עוול לתיקון ובין שגגה לכוונה. עם כל הכאב של התעוררות ונשיאת אשמה, היא הלפיד הנישא בפני המחנה. היא מזכירה ומעירה את התשתית הרוחנית והערכית.

אשמה יכולה להיות מרכיב מיטיב ומשמעותי, בזהות האישית. היא איכות שמתעוררת מתוך מצפון, אמת אישית ויושרה. היא מהווה מצפן של האישיות, על ידי הבנה עמוקה, שיש לי מגע עם המצפון שלי, באופן ישיר ובלתי אמצי. זאת בפשטות, כשהאשמה מתעוררת בתוכי.

הסביבה החברתית נותנת משוב חיובי, לביטויים של אשמה. אדם, שחושף שמתעוררת בו אשמה, בדרך כלל הסביבה מתגמלת, על הוידו שאשמה התעוררה בו.

לכן, כשאשמה באה לידי ביטוי ביחסים בין אישיים, האדם מתוגמל על עצם התעוררות וחשיפת האשמה. על היותו עם מצפון ויושרה. על היכולת  לכאוב, כתוצאה מכישלון שהתרחש ביחסים.

התמודדות עם הכאב ולעיתים עם הייסורים שרגש האשמה מחולל, היא קשה ולא נעימה. היא מראה לאדם ולסביבה שלו, את עוצמת הכאב ואת עומק הערכים והאמונות שנפגעו כתוצאה מהכישלון. עבודה עם אשמה במערכות יחסים, יכולה להתגלות כאיכות, שמזינה ומשדרגת את מערכות היחסים.

רגשות אשם שמופנות כלפי העצמי, הן אבני דרך וכלי עבודה להתפתחות ולשיפור אישי. הן לא בהכרח סימן לפגיעה עצמית. רגשות האשם תמיד מספרים סיפור. לסיפור יכולות להיות אין ספור משמעויות ולכן לפעמים עבודה עם רגשות אשם ועם האשמה עצמית, היא קשה ומפרכת.

יחד עם זאת, האשמה יכולה להיות מורת הדרך לכיווני ההתפתחות האישית. היא מספרת על פערים בין ערכים, אמונות ועמדות, לבין ההתנהלות שלי בפועל. היא מספרת על הדרך שעלי לעבור, בין השאיפות הערכיות שלי, לבין המקום האמיתי בוא אני נמצא. לפעמים הכאב, הוא המקפצה לריפוי ולהתפתחות.

רעל של אשמה שחקוקה בתקיעות

לימדו אותנו, שאשמה היא רגש קשה, בלתי נסבל לפעמים, כזה שיש להילחם בו. תיארו אותו כמסך שמכסה על פני רגשות אחרים, על פני נהרות של עניינים חשובים של הנפש. כבלו אותנו בכבלים, שמתארים את האשמה כמגבילה, משחזרת ואוזקת.

כרוניקה של אשמה תקועה, היא אכן כזו. אשמה כרונית, שחסרה כל כך את מרכיב החיים של האש המפזזת. זאת השואלת שאלות, החוקרת וזו שמחכה לתיקון הפגיעה שהתרחשה. אשמה שהיא כמו ליקוי מאורות, כמו רעלה מעוורת.

אשמה רוויית טראומות לא מעובדות, כמו תהליך אבל נצחי, שממאן לנשום. אשמה שמפחדת להירפא, שחוששת מהמשמעות העמוקה שלה, לבוא חשבון עם המצפון שמסרב להירפא. אשמה חולה, שמסרבת לקבל מזור לכאביה, שממאנת להבריא, להיגאל מהסבל.

לימדו אותנו להילחם בה, לנצח אותה. ציוותו את האשמה לבושה, כמו תאומות סיאמיות שנידונו לנפרדות, בתוך אחדות בלתי אפשרית. כזו, שאם ננסה לתת לכל אחת את הזהות השלמה, שתיהן עלולות להיעלם ולאבד את האיכויות שלהן.

אשמה שמעוררת בושה, יכולה להיות טבעית, בריאה, אבל זמנית. כזו שהבושה היא חלק בלתי נפרד מחשבון הנפש. בלתי מנותק מעבודה על הערכים, הנורמות והאמונות שניזוקו. תנועה בריאה וזמנית, להתבוננות פנימית, לעבר עמקי הנפש.

אולם אשמה ובושה שנידונו לכרוניות, לחוסר חיים ולחוסר תנועה, לא מאפשרות תיקון. הן אינן האיכויות המזוקקות כל כך, שלשמן הן נבראו. בשביל לחזור ולהיות איכויות, הן חייבות להפשיר. לצאת מהקיבעון ולחזור להיות בעלות חיות ותזזיתיות.

כלים לשימוש באשמה, לתיקון ולצמיחה

בהנחה שעבודה עם אשמה היא עבודה עם עוצמות שונות ומשתנות שלה, מדובר בעבודה קשה. עבודה שיכולה להיות מתישה ולפעמים אף מייאשת. החדשות הטובות הן, שהמשמעות היא, שיש לך ערך למערכות יחסים. שיש לך מצפון מפותח וגם שיש לך רצון להשתפר.

הייתי מציע כלל אצבע. להקשיב ולהאזין לסיפור, שהאשמה רוצה לספר לך. אפשר לשבת, לכתוב את הסיפור ואחר כך לקרוא אותו בתשומת לב. ניתן גם לשנות אותו, בהתאם לעבודה שנעשית.

כל רגש אשמה, מספר על כישלון, על תאונה, על שגגה ועל חוסר תשומת לב. לפעמים הסיפור הוא, על כוונה רעה שהייתה ביחסים. על ניסיון להזיק, לפגוע ואולי גם לסגור חשבון.

אני מציע, לאחר כתיבת סיפור של אירוע שעורר בך אשמה, לסווג אותו לשתי קטגוריות. האחת היא שגגה והשנייה היא כוונה. חלוקה זו, תאפשר לך להתבונן על "סיפור האשמה", כבר עם כלי אבחנתי. לברר אם הייתה לך כוונה, או שזו הייתה תאונה.

סיפורי כוונה, הם הקשים ביותר. כוונה לפגוע, להרוס ולסגור חשבון היא טבעית, יצרית וכמעט ראשונית. קשה מאוד לווסת תגובה שמכוונת לפגוע, שהתרחשה כתוצאה מדינמיקה ביחסים שפגעה בך. טבעי להגיב מתוך הפגיעה וטבעי לא להצליח לווסת אותה, מתוך הכאב.

יחד עם זאת, קשה להסתכל במראה ולגלות שלא הצלחת לשלוט בתגובה. לחשוף בפני עצמך שפגעת, מתוך כוונה מודעת. זו אשמה, שיש בה יסודות שעלולים לערער את הזהות האישית. היא  עלולה להיות מתועלת לאשמה כרונית, תקועה וחסרת מזור.

כשהצלחת לזהות שמדובר באשמה על כך שהייתה לך כוונה לפגוע, יתאפשר לך גם להתארגן בהתאם. יש לשער שתחושות האשם הללו מלוות אותך זמן רב. אפשר לחפש מה עורר אותה עכשיו? מה יש בתזמון הנוכחי שפתח לך דלת?

עבודה עם אשמה שמספרת שהייתה לך כוונה לפגוע, יכולה להיות מתועלת ללמידה על עצמך. לזהות איפה היית באירוע, שבו האשמה מספרת לך שלא היית בסדר? מה קרה לך באותה הסיטואציה? מה מתעורר בך עכשיו אל מול הזיכרון? איפה היית רוצה להיות? האם יש לך אפשרות לתקן?

אשמה שמתעוררת מתוך שגגה, או תאונה, היא אחרת. אבל היא גם דומה. היא יכולה להגיע לעוצמות גבוהות של כאב והיא יכלה גם כן, להתפתח לאשמה כרונית.

יחד עם זאת, היא מספרת על כישלון בו לא הייתה לך תשומת לב מלאה. על מעידה, שאולי לא באה על תיקונה. היא בהחלט מעידה על כך, שלא הייתה לך כוונה לפגוע, אך בכל זאת התרחשה פגיעה.

השתמשתי בחלוקה של שגגה וכוונה, בשביל להאיר במקצת, את הדרכים השונות לעשות עבודה התפתחותית, עם רגשות אשם שמתעוררים. עם כאבי האשמה ועם ייסוריה.

הסתכלות על אשמה ככלי ביטוי למצפון, לערכים, לעמדות ולאמונות, היא כלי רב עוצמה ומשמעות. התייחסות לאשמה כאיכות, היא שינוי מבורך. שינוי שמאפשר ללוש אותה מקיפאון, ליצירה משוחררת ומרפאת.

כמו שם שירה של זלדה מישקובסקי "לכל איש יש שם" , כך אפשר לומר "לכל אשמה יש סיפור".

הסיפור יכול לשמש עבורך כלי לעדות. מתי התעוררה האשמה? מה היא מספרת לך על עצמך? מה עוצמת הכאב והסבל שהסיפור המסוים גורמים לך? אילו ערכים, אמונות ועמדות נפגעו? מי מושא הפגיעה? מה התחושות המורגשות עכשיו, כלפי סיפור הפגיעה? איפה הן נמצאות בגוף?

מענה אמיתי, ישיר ואותנטי על כל אחת מהשאלות, יכול לעזור לך להכיר טוב יותר את עצמך. הוא יכול לעזור לך לתקן, אם עדיין אפשר. המענה יכול לקדם אותך למנוע הישנות, של כשל דומה בעתיד.

המענה לשאלות יוכל לשחרר אשמה תקועה. להחיות אותה, כך שהיא תחזור להיות איכות. תהליך תיעוד הסיפור, הגדרה של שאלות ומענה עליהן, הוא בפני עצמו כלי לצמיחה, להתפתחות ולתיקון. התהליך, כמו האשמה. גם הוא איכות.