זוגיות בזמן מלחמה: התמודדות עם משבר זוגי, בעקבות שירות מילואים ארוך

ידעתי שזה יגיע. ידעתי שהיא תתחרפן ממני. בגלל שאני לא בבית. בגלל שאני במילואים. בגלל שאני כזה מעצבן. בגלל שאני כזה לא מתחשב. בגלל שאני עושה משהו חשוב, שגם היא מאמינה בו. בגלל שאני מסכן את החיים שלי. בגלל שאני, פשוט, לא, איתה.

ידעתי שאתחרפן. ידעתי שהסבלנות תלך לאיבוד, ברגע שהוא ייכנס לרכב. ידעתי. אני מתחרפנת כי אני מפחדת. אני מפחדת שימות. אני מפחדת שאהיה מגעילה לילדים. אני מפחדת שיפטרו אותי מהעבודה. אני מפחדת מעצמי. אני מפחדת שהוא יגלה כמה אני מפוחדת.

השארתי את הנייד בשטחי הכינוס, כמו ילד טוב. אחרים, הבריחו אותו בתחתונים. הם גברים אמיתיים. אני סתם חננה. אני יודע שהיא צריכה אותי. אני יודע שאני צריך אותה. אבל פתאום אני מנותק מעצמי. מנותק ממנה. מנותק מהילדים. מנותק מהכוחות שלי.

הלכתי עם הילדים מהבית. לא היה לי מושג לאן. לא ידעתי למה. רציתי להיות לבד, להתגעגע אליו. החזקתי לשניהם את היד ובכיתי. לא הצלחתי להתגעגע. היה לי טוב לתפעל את העולם, בלי להתחשב בו. הרגשתי נורא וגם נפלא. אופניים נתקלו בי, נפלתי על המדרכה. התגעגעתי שוב.

ריחוק ומרחק

כמה קשה להרגיש דברים מפתיעים? כמה נדוש לחשוב על מה שצריך ומקובל להרגיש? כמה אפשר להיות בחוסר וודאות מוחלט? כמה אפשר לחכות. כמה כבר אפשר?

ריחוק מדמות אנושית, הוא לא בהכרח פונקציה של מרחק. הוא בעיקר איכות רגשית, עם תיבול של דינמיקה של יחסים. אימת המלחמה ומרחק מהותי בין הבית, לבין מרחץ הדמים של שירות מבצעי, הוא תהומי. כמעט לא אנושי, לנסות ולגשר עליו.

טבעי שתחושות של ריחוק יחלחלו, בגלל הקושי העצום לנסות ולגשר ביניהם. השדה המבצעי, השדה הלוגיסטי, השדה ביחידות הפיקוד בעורף. כולם שדות, שממוקדים במהלכי המלחמה. כולם עסוקים בחירום אינסופי, מתמשך ומעיק.

החזית הביתית היא אחרת, אבל היא יכולה להיות קשה, מבצעית, פיקוד העורף, פיקוד הכביסות והאוכל ופיקוד שלמות המשפחה. החזית הביתית נמצאת בחירום אינסופי, מעיק ומתמשך.

המרחק הפיסי יוצר ריחוק בין בני זוג, קודם כל בגלל הדרישות התפקודיות, השונות כל כך. הריחוק נולד וגדל לתוך עולמות, שאמורים להיות קשורים ומתקשרים. בפועל, המיקוד של המילואים והמיקוד של הבית, הוא שונה. כל זאת, במהלכים של חירום ושל חוסר וודאות.

המיקוד בשירות המילואים, בין אם הוא מבצעי ובין אם הוא בעורף, הוא בשירות הצבאי. בהוויה הצבאית ובאחריות העצומה שכרוכה בשירות. המיקוד בבית הוא על יצירת שגרה במצב של חוסר שגרה. במצב בו חצי מהיחידה ההורית חסר ולא נוכח באופן פיסי. מיקוד בילדים שמתגעגעים, דואגים וצריכים כל הזמן.

ככל ששירות המילואים ארוך יותר, ההתרעננות בבית נהיית טעונה ותובענית יותר. חוויות משותפות נוצרות רק בהתרעננות והיא רחוקה מלתת מענה. הפערים בין העולמות מתעמקים ומתרחבים, כך שקשה לגשר ביניהם.

האם אנחנו במשבר?

רגע לפני שאת יושבת, אני יכול להסתכל עליך?

 מה כבר יש לי לחדש, כמה קמטים נוספו לי במצח, לא בא לי שתראה.

את שוב… אין לי מה להגיד.

אתה רק עסוק בעצמך, אין לך מושג מה היה לי בבית. לא היית פה, היית עם החברים שלך.

לא היית איתי, היית בבית, מה כבר השתנה לך, חוץ מהחופש ממני?

קל להיסחף לריב ולהאשמות מתוך סטרס כל כך עצום, שלא נפרק בצורה מסודרת. נכון, לא באמת אפשר לחזור מהמילואים, או לקבל אותו בחזרה הביתה וגם לפרוק את הסטרס בצורה מסודרת.

המציאות היא של ערמות ושל אבק של סטרס, שמגיע בצורה של סופת חול. הוא נתקע באוזניים, בעיניים, נוחת על הלשון. מסתתר בכיסים וממלא את מכונת הכביסה ואת הכיור. קשה מאוד להישמר מהחול בתוך סופת חול. מהסטרס, בתוך סופה של סטרס. הוא נמצא בכל מקום ורק צריך להצליח לנשום, מבלי להיחנק ממנו.

כך בערך נמצא זוג שנפגש אחרי שירות מילואים ארוך, בזמן מלחמה. רק להצליח לנשום בחופשה הקצרצרה, רק להצליח לגעת, רק לרגע, אם בכלל. אולי לשתות קצת מים. אולי.

כשסופת החול ממשיכה למדבריות ערב הסעודית, הבגדים מגרדים, העור צורב והנשימה כואבת. בבית, הרגשות רגישים, האינטראקציות נפיצות והעצבים מותשים וחלשים. המשבר הוא כנראה צפוי מראש, כמו האקדח המערכה הראשונה, שיורה במערכה האחרונה.

המשבר יכול להיות אקוטי והוא יכול להיות מינורי. אבל, קשה להתעלם ממנו, ביחוד אם הוא לא מדובר. אם אין משבר, נהדר, יש תמיד יוצאים מן הכלל. אבל אם אתם בתוך הכלל, אל תתעלמו מהסבירות שהחזרה הביתה מהמילואים, היא בדרך כלל, הצעד הראשון להרגיש ביחד את המשבר.

איך להתמודד עם המציאות החדשה?

המשבר הוא בין השאר, הצורך להיכנס לחיים משותפים, מחדש. לאחר פרידה ממושכת, שנכפתה עליכם. זו לא הייתה בחירה, התזמון בוודאי לא היה מתוכנן ואף פעם כניסה למשבר חיצוני שיוצר משבר פנימי, היא לא מתאימה.

ההתמודדות הראשונית היא לתת תוקף למשבר, או למכשול, או לאתגר, או למה שזה לא יהיה שמקשה לכם לחזור להיות ביחד. תנו שם למה שעובר עליכם. תנו תוקף לקשיים, לפחדים, למה שהשתנה ולמי שאתם היום.

כלל אצבע פשוט הוא, שבשביל לפתור בעיה, צריך קודם כל להגדיר אותה. הקשי כאן הוא, שחלק מהבעיה הוא חודשים של חוויות, של אתגרים, של התנסויות ושל קשיים אישיים שהתהוו לחוד. בספירות אחרות. במרחק אנושי ופיסי גדול מנשוא.

כמו בשיר של רחל בלובשטיין "פגישה חצי פגישה" שנכתב בשנת 1925, כמו לכבוד השביעי באוקטובר:

פגישה חצי פגישה, מבט אחד מהיר,

קטעי ניבים סתומים – זה די.

ושוב הציף הכל, ושוב הכל הסעיר

משבר האושר והדווי."

בלובשטיין היטיבה ללמד אותנו, שצעדים קטנים יכולים להיות בונים ומשמעותיים, הרבה יותר מצעדים גדולים. כמו שאמרו באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב: "תלוי בסיטואציה". כן, שבעה באוקטובר הזיז לוחות טקטוניים, כך שרעשי המשנה הורגשו בכל העולם. גם בהארבארד הרחוקה והמדושנת.

אז אם בהארבארד רעדו אמות הסיפים, בטח בישראל, עוצמת תזוזת הלוחות הטקטוניים היא אדירה. לכן, קחו את הזמן. נסו להיפגש לפגישות קטנות, אפשר גם שלושת רבעי פגישה. התמקדו בסיפור האישי ולא בחוסרים שנוצרו ביניכם.

אני חסיד גדול של כתיבה ככלי מרפא ולכן אני תמיד מציע לכתוב. אפשר להשתמש  גם בפתק בטלפון. לנסות לכתוב בשבילה, לכתוב בשבילו. מה עבר עלי. מה קרה לי. מה הפחיד אותי. מה הדאיג אותי. מה הרגיע אותי. מה חירפן אותי. מה. מה. מה.

לא חייבים לכתוב, אפשר פשוט לנסח לעצמך, לספר בתוך תוכך, מה קרה לך. מה עבר עליך. מה קורה לך עכשיו, מה ההתמודדות כרגע, עוד שניה, עוד דקה, עוד יום, עוד חודש…

האיכות המרפאת היא, השיתוף בעולם האישי, הפנימי, האנושי והאמיתי. הסקרנות לשמוע אותו, אותה, את שנינו. להתחבר לאט, בזהירות. להחזיר את הביטחון ביחסים ובזוגיות.

לאט. בזהירות. בחצי פגישה בהתחלה ובפגישה מלאה בהמשך.