מה מסתתר בתוך עולם הטינדר ואוקיי קיופיד?

הקפה מתקרר, אבל היד רותחת ממתח. שעות שהנייד שולח התראות ואין לך שום יכולת להציץ. הסדרה בנטפליקס עוברת מצבים ופרקים ולך היא לא נגישה. כל התראה מהנייד, מקפיצה לרגע את הלב ומספרת ששוב תהיה כאן אכזבה. כל התראה, מעוררת זיק של תקווה שהמחשבות שולחות לסל המחזור, במהירות האפשרית.

מחקת את טינדר, ריסקת את אוקיי קיופיד עם אבן מושחזת וקיווית שלעולם לא תחזור אליהן. תוך יומיים מצאת את עצמך בחנות האפליקציות וברחת ממנה. האצבע החליקה במהירות למקום בטוח ונמנע. נאזקה ברצון לא להרגיש את הדחייה, במשאלה לא לחוות את הכאב. שורות שורות של טקסטים אפופי עשן ואכזבה, צצו אל מול עיניך, כמו מסר נשגב שיודע מה טוב בשבילך.

עבר שבוע, על הספה מצאת את עצמך תוך כדי בהייה בשתי האפליקציות. שתיהן פתוחות לרווחה ושותקות בדממה. כמו תמיד, כשהרצון להיות בתוך העניין, הן מאכזבות. אבד לך הכוח ליזום. יותר קל לדחות מאשר להידחות, זה המוטו החדש שלך. החלטת לשבת ולראות מה יעלה מהמסך וחוץ מעייפות העיניים, אין שום תחושה.

מי שם מאחורי המסך?

פעם, כך סיפרו לך ההורים, היו רק סיפורי אהבה, היו דרכים בטוחות להכיר, ההורים שרדו בלי נייד ובלי נטפליקס. כמה מוזר היה במאה הקודמת? איך הם הכירו ומצאו אהבה? פעם, כך סיפרו לך ההורים, הכל היה פשוט. פעם, הם שלחו מכתבים לתא דואר, פרסמו מודעה ב”העיר” או הכירו דרך חברים. פעם, לא היו אכזבות ולא היו כישלונות.

פעם, כך כתוב בספרים, אהבות הסתובבו להן בחלל האויר ונפגשו להן כפי שפסק הגורל. היום, הגורל יצא לפנסיה ותאי הדואר הם רק מוצג היסטורי, בסניפי הדואר העלובים. עיתון “העיר”, הוא אגדה עתיקת יומין והחברים שלך בכלל לא חושבים שיש להם דרך לעזור. היום, לבד מול האפליקציה, זו ההתמודדות שלך שהיא בודדה וסיזיפית.

כמוך, מאחורי המסך יש עוד דמויות במטריקס. כולן חדורות מטרה ורובן פגועות ושבירות מהבטחות כוזבות, ניסיונות כושלים, דחייה ושקרים. נכון, פה ושם היו כמה מפגשים שהיו מרגשים. פה ושם היו תקוות וחלומות על זוגיות מהולה בתאוות חושים. פה ושם היו כמה דייטים טעימים, רטובים, יבשים ומלאי זיעה.

 

ליזום או להימנע, זו השאלה

מלחמת העולמות בין הרגש לבין השכל מתישה אותך. מבט חטוף בתמונה, מעלה רצון לחיים משותפים באי טרופי קסום. התמונה תופסת את החושים והבטן מתכווצת. החלטת להשקיע ולקרוא את הפרופיל. בדרך כלל, אין לך סבלנות לקרוא את הכתוב. נראה שאין כמעט הבדל ביניהם. הפעם היה משהו שונה, ישיר ומזמין בטקסט.

רצית להגיב ומייד נמנעת. התלבטת אם לעבור הלאה, או להתבונן שוב. תהית, מה הדמות הייתה עושה, אילו היה לך אומץ לפנות? מצאת את עצמך במחשבות על ההקלה, פשוט לעבור הלאה. אבל, הבטן עדיין מכווצת והסקרנות לא מפסיקה לנקר בראש. מה יקרה אם לא תהיה תגובה? מה יקרה אם תהיה תגובה של דחייה? מה יקרה אם התשובה תהיה הזמנה לדייט?

תמיד הרגשת חוסר ביטחון לפעול באפליקציות. כולם סביבך עשו פוסט-דוקטורט עליהן ומרגישים בהן כמו בבית. שמעת אין ספור חוויות טובות ונוראיות מהסביבה. תמיד הרגשת שונה. לך, תמיד היה קשה ומוזר לתקשר עם התמונות שבמסך, קשה ליזום מול תמונה אנונימית עם טקסט כלשהו, שמצורף אליה. כל יוזמה שלך, מעלה את המתח וכל תגובה שמתקבלת מלחיצה.

איך לעבור מהימנעות ליוזמה?

הייאוש גובר, הרגשת שנגמר לך הכוח. מצד שני, הרצון להצליח לפחות פעם אחת, לא מרפה. ניסית לדמיין את הדמות מהתמונה בחיים האמיתיים. דמיינת את הדמות בעבודה, בחדר הכושר, אצל ההורים, ברביצה על הספה ובבהייה באפליקציה. פתאום, הרגשת שהדמות מהתמונה, מרגישה פחות או יותר כמוך. גם הדמות נמצאת שם, כי כולם באפליקציות מגיעים אליהן מסיבות דומות.

פתאום הרגשת שיוזמה ופניה לדמות, תהיה מצווה גדולה של עזרה לזולת. כן, לפחות הדמות תרגיש רצויה ומשמעותית. בניגוד אליך, הדמות תקבל משהו בעל פוטנציאל אמיתי. נכון, אולי תהיה שוב דחייה. נכון, אולי לא תהיה תגובה. אבל, היום יש לך תחושה, שכולם באפליקציה באותו הסטטוס וההבנה הזו משחררת הודעה חד משמעית: “אהבתי את הפרופיל וגם את התמונה, מתי נוכל להיפגש?”

גלילה למעלה