איך לצלוח את החגים עם סטטוס של רווקות?

האם אפשר לעבור את החגים כרווקה, או לעבור את החגים רווק, זו השאלה. מובן שאין ברירה, יש שעון שמתקתק ויש ימים שחולפים. אולי השאלה היא, מה הכי נכון לי בתקופת החגים. אולי לעבור מבית לבית, למלא את הבטן מכל טוב ולזכות לפגוש דמויות מהחיים, במו בסרט תיעודי. אולי גם להסתכן משאלות חסרות התחשבות ונעדרות נימוס כמו: “שוב באת לבד?” אולי בשנה הבאה כבר…”

כן, אכזרי להישפט בסטנדרטים אוניברסליים. כאילו שהחיים הם סט שלם של קופסאות של כלים חד פעמיים, שנכנסים אחד לתוך השני, במין תמימות אדישה. כן, אולי פשוט עברתי מהתנסות אחת, לאחרת ויצאתי, ככה כמו שאני. נכון, אולי היו ציפיות ממני, גם מעצמי. נכון, אין משולמות בעולם, שהיא חסרת פגמים. ומי שלא בתוך עולם הרווקות, נמצא במצב צבירה ותודעה של מושלמות?

לא, לא נולדתי עם תוכנת הפעלה פשוטה. לא, אף פעם לא הלכתי בדיוק בשדה התירס שצופה ממני לצעוד בתוכו. לא, לא הצלחתי להתעניין בשורות על גבי שורות, של קלחי תירס שנזרעו במכונה חסרת רגש, בצורה שבלונית וישרה עד כאב. לא, לא ממש התעניינתי בכמה יעילה יכולה להיות, זריעת תירס בקווים ישרים. 

מחר שוב ערב חג ואיפה אני?

החלטתי השנה להישאר בבית. לא מדובר במרד הנעורים, גירסה 7.5. כבר היו לי מספיק מרידות, כולל זו המפורסמת מגיל 31 וחצי. סתם גיל כזה, שמרד הנעורים, יוצא בו במיטבו. עם חכמה, שנינות, סרקזם משוכלל ושאר ירקות. הפעם אהיה בבית בשבילי ולא אתבאס בשביל לשמח את העולם.

קניתי אוכל מוכן, כזה שיש לו קצת טעם של בית וגם קצת טעם של בחוץ. כדי להרגיש את החגיגיות ואת שמחת בחגיך, גם לבדי. לבד לא אומר בבדידותי, אלא לבדי. זה מסביר את הבחירה שלי. קניתי אוכל, כדי להרגיש קצת פינוק. לא שהוא ממש טעים, אלא כדי שאוכל להתעצל עד קצה ממלכת החג ולהרגיש טוב עם עצמי. למה? פשוט כי יש ביכולתי לעשות זאת. למה? זו שאלה מעצבנת. אפשר להשתמש בשבילה בזכות השתיקה.

תהיתי מה כל כך חגיגי בחג הזה. והיית אך שמייח באמת, או רק כי זה התאריך בלוח השנה? המשפחה שלי מחזיקה בהסבר, שנהייה שמייח, בזכות המפגש המשפחתי. מעניין שלי לא מרגיש שמייח במפגש המשפחתי. לי מרגיש, כמו להיות עמוק במרתפי השב”כ, עם חקירות על חיי הפרטיים ורמיזות עבות על חיי המין שיש או שאין לי. כל זה מתאפשר, אך ורק בגלל סטטוס הרווקות שלי. נכון, צריך להיות בשמחה כל היום…

בגיל 31 וחצי, עדיין בשיא מרד הנעורים שלי, שהסתיים ממש אז, חשבתי להסביר שיש לי גם חיים אישיים. בעיקר שיש לי זכות לפרטיות, גם אם לא הצליח לי בעולם הזוגיות. ממש בחג הספציפי הזה, החלטתי ללמד את המשפחה שלי מה זה לעשות שמייח.

לבשתי חולצה כתומה ומצאתי בשוק מכנסיים אדומים, כי מכנסיים בצבע כתום, כנראה לא שווה לייצר. מי יקנה? גזרתי ריבוע בגודל 20X20 מחולצה לבנה, כזו שנהוג ללבוש בחגים השמחים. כתבתי על גזיר החולצה בטוש שחור “היום מותר לחקור, רק את הזוגות במשפחה”. 

הבנתי ששמייח לא יצא למשפחה שלי, בגללי. אולי בגיל 31 וחצי, צריך להתחשב יותר ברגשות הציבור, שהביא אותי עד הלום. המרדנות שבתוכי, יצאה רעה וזועקת את כאבה. היא הייתה צינית ומרושעת. פוגעת, לוהטת, שורפת וחורכת. מה כבר רציתי, לבקש? רציתי שיכבדו אותי. 

רק אני ואין זולתי בעולם

מאז, נגמר המרד. מאז, ביקשתי סליחות של הימים הנוראים, גם בימים המוצלחים ולא ממש נסלח לי. מאז, גדלתי במעט, החכמתי במקצת ובעיקר רציתי לנוח. מאז המרד על עצמי, הבנתי שהחיים שלי הם שלי. ההצלחות והאסונות של ההחלטות שלי, הם בידי והאחריות היא, לגודל הצער והכאב, שלי.

לכן, החג הזה, החלטתי לשמייח את עצמי. אין לי כוחות להתמודד עם המשפחה שלי, שבסך הכל מאוד אוהבת אותי ובעיקר מפרגנת לי. אבל, אין לי כוחות להפעיל את כל מנגנוני הוויסות, שיוצאים לי משליטה, בערבי החג, בהם צריך להיות בשמחתיים. בשמייח. בכפיים.

החג הזה כולנו מסובין: אני, עצמי וזולתי. נתחשב זהות אחת, בשניה ובשלישית. נמחא כפיים ונברך בחג שמייח. בעיקר, אני, עצמי וזולתי, לא נפגע בבני משפחתי האהובים ולא נפגע בהם, כשהם רוצים להיראות במיטבם ולהצליח לשמוח. 

בניגוד להם, אצלי השמייח עובד רק כשמאפשרים לי להיות אני. גם כשאני, עצמי וזולתי, לא מצאנו שידוך. גם כשלא הצליח לי, כמו לשאר חברי המשפחה שלי. בעיקר, כשאין לי כוחות להסביר מדוע, סף הרגישות לשאלות שרוצות בטובתי, כואבות כל כך.

אז הפעם, אחסוך מעצמי את הכאב הציבורי. הפעם, החלטתי לעשות את מה שנעים לי וזה לאכול טוב וללכת לישון מוקדם. הפעם, כתבתי ברכה לחג מאוד מושקעת בקבוצת הווצאפ המשפחתית. הפעם, הייתי בשמחה, על שהחלטתי לא לפגוע במשפחתי וגם לפרגן לעצמי.

שיהיו לכולנו, חגים שמחים ומהנים.

גלילה למעלה