איך להתמודד עם פוסט טראומה במשפחה, כתוצאה מתגובות קרב?

משפחה, כמו הפרט, היא יותר מסך מרכיביה. למעשה, משפחה מחזיקה את מצב הרוח האישי, בתוך מצב הרוח המשפחתי, שבנוי מההשפעות ההדדיות של מצבי הרוח של בני המשפחה.  כשמדובר על משפחה, בה יש אדם אחד או יותר, שמתמודד עם השלכות של טראומה ומתסמינים פוסט-טראומטיים, התופעות משליכות על כל בני המשפחה וגם יכולות לעבור לדור הבא.

הלם קרב, או תגובות קרב, בשם העדכני, הוא שם לפוסט טראומה בעקבות הימצאות בשירות צבאי מבצעי. ילדות וילדים שגדלים בבית בו אחד ההורים או שניהם סובלים מתסמינים כתוצאה מהשירות המבצעי, מדווחים שהם דור שני להלום קרב. מעניין לקרוא עדויות באתר: "להאיר את הבית" שנועד "…לתמוך בבנים ובבנות לנפגעי טראומה צבאית." (ציטוט מהאתר).

אחת הדילמות הקשות ביותר, מולן ניצבת משפחה הסובלת מתגובות קרב, הוא סביב גיוס לשירות קרבי של בן או בת משפחה. הנקודה במציאות ובזמן, בה מתכנסים כל הפחדים, מציצות כל החרדות, מתעוררים כל השדים ומתגברים התסמינים, היא לרוב סביב קבלת הצו הראשון. איך יכול להרגיש הורה ששרד מלחמה ו/או אירוע מבצעי על כך שהבן או הבת יעברו חוויות דומות? איך אפשר לתת לו או לה לחיות חיים של תגובות קרב?

מה יכול לעבור על ההורה שלא היה בזירה מבצעית, אבל התמודד עם ההשלכות של השירות של ההורה השני? כמה לילות היה צריך להחזיק את הכאב של בן/בת הזוג? כמה שמחות אי אפשר היה לקיים? כמה ימי הולדת הסתיימו בבכי? כמה טיולים לא יצאו לפועל, בגלל החרדות סביב הילדים? מה יקרה אם אתמוך בגיוס לקרבי, לזוגיות, להורות לילדים? איך אפשר בכלל להתמודד עם כל השאלות?

איך מחלחל השירות המבצעי לתוך המשפחה?

מעניין כמה שונה ההשפעה מאדם לאדם וממשפחה למשפחה. ההבנה שלי היא, שכל סיפור של טראומה מהשירות הצבאי הוא למעשה היסטוריה אישית לחלוטין, שנכתבת מזווית הראיה ומהניסיון של מי שהיה שם ומהמקום ממנו הגיע לזירה מבצעית.

במילים אחרות, ההשפעה של תגובות הקרב, היא אישית לכל אדם וכך היא גם מחלחלת למשפחה שלו או שלה. חשוב לציין, שכיום יש נשים רבות יותר מהעבר, שנמצאות בזירת קרב, גם אם היא מתרחשת מול מסך מחשב.

כלומר, גם אם מדובר במגע פיסי עם מצב של מלחמה, או מגע באמצעות חוש הראייה והשמיעה, התגובות יכולות להיות דומות וגם זהות. רפרוף קצר ברשת יעלה המון מידע על תגובות קרב ותגובות פוסט טראומטיות. רובן ככולן, יכולות לבוא לידי ביטוי אצל בן או בת המשפחה.

תסמינים כמו חוסר שינה, התפרצויות זעם, הסתגרות, התקפי חרדה, הימנעויות מפעילויות חברתיות ועוד, הם רק דוגמא להבנת ההשלכות על המשפחה. למשל, אירוע תמים לכאורה של חגיגת יום הולדת במשפחה, עלול להיות משימה קשה למשפחה. כשבן/בת המשפחה מתקשה לשמוע מוסיקה, מתקשה להיות באינטראקציה חברתית, או נמצא/ת לאחר לילה של סיוטים וללא שינה. להשתתף באירוע משפחתי, עלולה להיות משימה מאיימת, עד בלתי אפשרית.

איך משפחה יכולה להכיל בצורה הרמונית ולאורך זמן את ההתמודדות עם התסמינים הפוסט טראומטיים של בן/בת משפחה? בפועל, המשימה היא קשה, עד בלתי אפשרית. אין כמעט דרך לא להיכשל ותמיד להיות בהכלה ובהרמוניה. באופן טבעי, נוצרת שחיקה אצל בני ובנות המשפחה. באופן טבעי, נדרשים כוחות רבים להתמודד עם הטראומה שנכנסה להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה.

איך אפשר להסכים שלא ניתן להסכים על הגיוס לקרבי?

דילמה נפוצה שאני פוגש בטיפול זוגי וגם בטיפול אישי עם היסטוריה של תגובות קרב, היא התמודדות עם גיוס של בן או בת לשירות קרבי. הידע והניסיון הרב שיש לבני/ות זוג של נפגעי/ות תגובות קרב הם עצומים ועשירים. המחשבה על הנזק שצפוי לבן או הבת שמועמדים לשירות קרבי, היא לרוב מטלטלת.

למי שעבר או עברה את השירות המבצעי, הדילמה היא כבדה עוד יותר. החשש הנוסף, הוא ערעור של החוסן האישי, סביב הגיוס. עצם ההתמודדות עם "פלישת הצבא" לתוך המשפחה, היא בעצמה גורם שמעורר את הטראומה. קבלת צו ראשון, לרוב מעורר תחושות של חוסר אונים ושל חוסר שליטה. הדבר עלול לעורר סיוטי לילה ולהוביל לתשישות גופנית ונפשית. כל אלה, עוד טרם התרחש סיכון של הבן או של הבת במציאות.

הורים רבים במשפחות של נפגעי תגובות קרב, מוצאים את עצמם משני צידי המתרס, בשאלת הגיוס לקרבי. לא מצאתי מניסיוני בשטח, מכנה משותף בין נפגע/ת תגובות הקרב, לבין העמדה בעד או נגד הגיוס. למעשה, העמדה היא אישית ומתבססת על אופי האדם, על ערכים, על אמונות ועל הניסיון האישי. בנוסף, אחד המשתנים בעד או נגד השירות הקרבי, הוא הניסיון "לשמור" על הבן א הבת מפני תגובות הקרב במידה והשירות יהיה קרבי.

כלומר, יכול להיות שתפיסה אחת תהיה שדווקא שירות קרבי, יוכל לרפא את הנזק שאני גרמתי לבן או לבת, סביב הקשיים שהערמתי, כל השנים, בהתמודדות שלי. מצד שני, התפיסה המנוגדת תהיה להציל את הבן או הבת משירות קרבי, לאור הניסין האישי שלי ולמנוע ממנו או ממנה לגרום נזק למשפחה שתקום.

בן/בת הזוג, לרוב מגיעים ממקום שונה מנפגע/ת תגובות הקרב. לרוב, ישנה עייפות מניסיונות אין סופיים לתמוך ולהכיל את בן/בת הזוג. העמדות סביב גיוס הבן או הבת יכולים לנוע על הרצף בין תפיסה ששירות קרבי הוא הכי מרפא, לבין הימנעות ככל הניתן משירות בצבא. כאן לרוב יש רצף של עמדות וגם גמישות לשנות את העמדות.

בפועל, הורים נאלצים להתמודד ביתר שאת, עם השלכות השירות הקרבי, לקראת גיוס הילדים. נקודות המפגש בין הטראומה האישית, לבין מה שיכול להתרחש במהלך השירות הצבאי לילדים הוא קשה ביותר. יש להורים וגם לילדים, משימה קשה, לפעמים בלתי אפשרית, לנסות ולהגיע להסכמה.

במציאות כל המשתתפים בדילמה, רוצים להגן ולשמור על הבן או הבת לקראת הגיוס. בנוסף, הרצון הוא גם לשמור על המארג המשפחתי, הרגיש והעדין שנרקם עד הגעת הצו הראשון. בסופו של דבר, לרוב מדובר בפשרה. למעשה, ההחלטה הסופית היא של הבן או של הבת, איזו דרך לבחור. מה שמשאיר את ההורה שהבחירה מנוגדת לתפיסתו, עם חוסר אונים וחוסר שליטה, על כל המשתמע מכך.

דילוג לתוכן