מה אפשר לעשות בשביל לחזור למעגל העבודה במהלך מגפת הקורונה?

הזמן, הוא דבר חמקמק ומבלבל. הופ הופ טרללה, גדלנו בשנה, בשנתיים וכנראה מגפת הקורונה תישאר איתנו עוד הרבה זמן. בוודאי זכורה לך התקופה שהמדינה והעולם נסגרו לאט לאט. סגר פה, בידוד שם. מסיכה על הפנים וריחוק חברתי. תו סגול, חיסון ראשון, שני, שלישי וכבר אי אפשר לספור.

כמה זמן אפשר להיות בלי תעסוקה? כמה זמן אפשר להיות במעגל האבטלה? כמה זמן אפשר להיות בחוסר וודאות במהלך מגפת הקורונה? התשובה הכואבת היא, שכנראה בלתי אפשרי לאורך זמן, להיות מחוץ למעגל העבודה, גם אם ישנה הכנסה מסוימת מהמדינה, באמצעות מענקים ודמי אבטלה. יציבות תעסוקתית עוזרת לשמר יציבות נפשית ורגשית.

לכן, למרות הנתונים היבשים ולמרות המגבלות התעסוקתיות שהביאו אותך למצב של חוסר תעסוקה, אפשר לחשב מסלול מחדש. אולי אפשר להציב יעד Waze של "רצף תעסוקתי" שיביא אותך בסופו של דבר, ליציבות רגשית ונפשית. למעשה, כל עוד התנאים לחזור לעיסוק שלך לא מתקיימים, אפשר יהיה להישען על אפשרויות תעסוקתיות אחרות.

איך אפשר להתמודד עם עבודה שלא ממצה את כישורי?

בטח זכורות לך תקופות במהלך החיים, שעשית את "מה שצריך" ולא את "מה שהיית רוצה". עכשיו, זו שוב תקופה בחיים, שחשוב לעשות את מה שצריך, נקודה. האמירה בטח נשמעת נוקשה ומתנשאת, אבל לא. זו אמירה מלטפת. אמירה שמושיטה יד. אמירה שמחברת את המציאות, לתחושות הקשות שהיא מעוררת.

העבודה הראשונה שלי בעולם המציאות הבוגר, הייתה לנקות אספלט לאחר המכונה שמפזרת אותו. בקיץ הלוהט שלנו. אולי אני נשמע מוזר, אבל הייתי אסיר תודה שקיבלו אותי לעבודה ועוד שילמו לי עליה. הסיבה היא, שהרגשתי חסר ערך וחסר כל מיומנות, לבצע את העבודה. במציאות, הייתי פועל גרוע וכושל. אבל, עזבתי את הקיבוץ, ללא השכלה וללא מקצוע. הרזומה שלי היה עבודה ברפת… ממש מציאה, בעיר הגדולה.

כשקיבלתי משכורת, הייתי מאושר. לא הבנתי איך אפשר לשלם לי, על העבודה הגרועה שעשיתי. הרגשתי אשם. חשבתי שאני לא ראוי לקבל תשלום על עבודה גרועה. מה שאיפשר לי להמשיך ולפזר את האספלט, היה הצורך לפרנס את עצמי, עד שאמצא עבודה אחרת. עבודה שיותר מתאימה ליכולות שלי.

בהמשך, מצאתי עבודה בתחנת דלק על יד חוף הים בתל ברוך, שסיפקה לי סיפורים מרתקים… אבל גם נהניתי ממנה והרגשתי שאני עושה עבודה טובה. אני רוצה לשתף, שלמדתי שכל עוד יש לי רצף תעסוקתי, אני יכול להיות רגוע.

החרדה הקיומית נרגעת ואני יכול להתרכז במציאת חלופה יותר טובה. הכלי שפיתחתי הוא להיות מרוצה מכל עבודה שיש לי ולחפש את היעד התעסוקתי הבא, מתוך גמישות, סקרנות ולקיחת סיכון מחושב.

איך לגלות מהו פוטנציאל ההשתכרות שלי?

פוטנציאל ההשתכרות יכול להיות שילוב של היכולות השכליות והרגשיות שלך, ההשכלה המקצועית, ההכשרות בתחומים שונים, הניסיון המעשי והיכולת לשווק את עצמך. בנוסף, פוטנציאל ההשתכרות מורכב גם מהגמישות המחשבתית ומהנכונות להמציא את עצמך מחדש.

חיפוש ברשת של המונח פוטנציאל ההשתכרות, ישר שולח למלחמות על גובה המזונות ופירוק שותפות כלכלית, במאבקי גירושין. לא לשם אני מכוון, אלא לקחת את הלימון שהגבלות הקורונה הטילו על היכולת שלך להמשיך לעבוד ולעשות ממנו לימונדה על ידי חשבון נפש נוקב עם עצמך. חשבון נפש, שיעזור לצאת מהתקיעות התעסוקתית.

אפשר לקחת כדוגמה מורה/ת דרך, שקהל היעד היה תיירות נכנסת. מתחילת 2020, למעשה הצטמצמה התיירות הנכנסת, עד שנעלמה כמעט לחלוטין. אילו כישורים נדרשים במקצוע זה? דבר ראשון, היכולת להוביל אנשים, להתמודד עם אינטראקציות בין אישיות מורכבות וליצור אווירה נעימה בתוך קבוצה.

נכון שהמחשבה הראשונה הייתה על שנות ההשכלה ועל הידע בהיסטוריה, גיאוגרפיה וכמה פעמים מורה הדרך היה/הייתה באתר התיירותי? כל אלה חשובים, אבל בלי הכישורים האישיים, כל הידע התיאורטי, לא יכול לבוא לידי ביטוי. לכן, פוטנציאל ההשתכרות של מורה/ת דרך לצורך העניין, הוא ביו השאר ניסיון בעבודה עם קהל, יכולת לפתור בעיות בין אנשים, יכולת להרצות ולהעביר ידע בצורה מעניינת, ידע רב בתחומים רבים ועוד.

כך שמורה/ת דרך, יכול/ה להמציא את עצמו/ה מחדש למשל בתחום של הרצאות. הייתי חושב על בנייה של הרצאות לקהלים שונים ולהתחיל ב"קהל שבוי". לדוגמא, להכין הרצאות לאזרחים ותיקים בדיור מוגן ובמתנ"סים ברחבי הארץ. כאן נדרשת חשיבה מחוץ לקופסא, עבור מורה הדרך. איך לקחת את הניסיון בהדרכת תיירים ולהביא אותו כמוצר חדש לקהל היעד.

במילים אחרות, הייתי חושב על מערך הרצאות שמספר את החוויה של תיירים מתרבויות שונות, את מדינת ישראל. למשל, איך עולי רגל מדרום קוריאה מגיבים למנטליות הישראלית, לעומת עולי רגל מאיטליה. זו רק דוגמא של הרצאה אחת, שאפשר להכין. בשורה התחתונה, חשבון נפש, יעזור לך למפות את כל היתרונות שלך ולתכנן מה אפשר לעשות איתם במציאות הנוכחית.

מה יכול לעזור לי להרגיש יותר טוב עם עצמי, עד שאמצא תעסוקה?

 כלל האצבע שאני יכול להציע הוא, להיות בעשייה מתמדת בבניית חלופות. כלומר, להחליט שהעבודה שלך היא, בניית הקריירה שלך מחדש. נכון, שכשאין מסגרת זמן קשה להיות במצב רוח של עשיה. יחד עם זאת, הכוח המניע הוא, שככל שיהיה לך פחות זמן פנוי, כך ההרגשה תהיה טובה יותר.

כלל אצבע שני הוא, לא להישאר עם הקושי לבד. שיתוף במצבך התעסוקתי, יכול לעזור לך למפות את פוטנציאל התמיכה שלך. מובן, שחלק מהסביבה מעביר מסרים קשים, ביקורתיים ובלתי מפרגנים. אפשר לשמוע אותם ולעבור הלאה, למקורות התמיכה האמיתיים. אפשר וטבעי להיעלב ולאבד את המוטיבציה מהקולות השליליים. זה כל כך מובן ולגיטימי. כן, לגיטימי להיעלב ולגיטימי להרגיש עצב וייאוש.

אחד הכלים שיכולים לעבור את התקופה הוא, לתת דין וחשבון לעצמך כל יום. לשבת ולכתוב בסוף יום, מה הצלחת לעשות, מה תכננת ולא יצא לפועל. בנוסף, לתעד אילו מחשבות היו לך, שגילית שהן לא מציאותיות היום, אבל יש להן פוטנציאל להתממש בעתיד. דבר אחרון, להיות נדיב עם עצמך. כלומר, לראות מה הצלחת וגם מה רצית, אבל עלה בידך לבצע. מחר, יום חדש.

דילוג לתוכן