ידידותי ללהט"ב

הטיפולים ניתנים גם בוידאו

חיפוש

מה זו טראומה משנית ואיך אפשר להתמודד איתה?

Getting your Trinity Audio player ready...
זמן קריאה: 4 דקות

"ההידבקות" בטראומה היא אמיתית?

טראומה, נהייתה מילה שגורה בשפת היומיום שלנו. יכול להיות, שאחת הסיבות להיותה כל כך נפוצה, היא מעין "הידבקות" במילה, כמו אפקט של שפעת נגיפית. היא עוברת כמו תרסיס של עיטוש, רק באופן מילולי. "ההידבקות" בטראומה היא אמיתית? אפשר באמת לקבל אותה מאדם שהוא לא אני?

טראומה עקיפה, כמו טראומה מכלי שני הוא מונח שהתבסס על עבודות עם מטפלים מתחום בריאות הנפש, מתחום הרפואה, מתחום כוחות ההצלה ועוד. מושג מקביל הוא טראומטיזציה מכלי שני.

הרעיון המרכזי מאחורי שני המושגים הוא, שעבודה חוזרת ונשנית עם אנשים שעברו טראומה ומתמודדים עם ההשלכות שלה, גורמת ל"הידבקות" בטראומה ולפיתוח של תסמינים פוסט-טראומטיים.

זאת, למרות שהמטפלים, כוחות ההצלה, רופאות ועוד, לא היו בזירות האירועים הטראומטיים. למעשה, העבודה עם נפגעי הטראומה והחשיפה לעדויות ולהתמודדות איתה, היא בעצמה, גורמת "להידבקות בטראומה".

באופן היסטורי, עיקר ההתמקדות בשדה המחקרי, הוא סביב אוכלוסיות מקצועיות, שחוו תסמינים של פוסט טראומה. אוכלוסיות אלה, סבלו מהתעלמות ממצבן ולקח שנים רבות עד שהן קיבלו הכרה בשחיקה ובסבל, שהתמודדות עם תסמינים של פוסט טראומה גורמים. גם עם המשמעויות הנפשיות והחברתיות שבאו בעקבותיהם.

טראומה משנית, מתייחסת לחשיפה מתמשכת לדמות משמעותית בחיים. לחשיפה מאדם מסוים. לא מריבוי של אנשים. למשל בן/בת זוג שסובל/ת מפוסט-טראומה ומהשלכותיה. הדגש כאן הוא על הפן האישי. החשיפה לסבל, להתמודדות ולעיתים לכרוניות של הופעת תסמינים פוסט טראומטיים, הם הגורם "להידבקות".

חשוב לי להדגיש את השוני בין המושגים. מאחר ובסופו של דבר, הסבל וההתמודדות עם "ההידבקות" נראים ומרגישים דומה. יחד עם זאת, ל"הידבק" מטראומות של זרים, או מטופלים, יכול להיות שונה רגשית, מ"להידבק" מהורה, ילד ו/או בן/בת זוג.

אישית, אני סבור שהחשיפה והקירבה לנפגע/ת הטראומה יכולה להיות חוויה שונה. אבל, אני חושב, שההתמודדות איתה היא העניין המרכזי ועליו חשוב לתת את הדגש. אקח את המחשבה עוד צעד קדימה ואזכיר לעצמי שפשר לצמוח מהטראומה, גם כשהיא מגיעה מכלי שני.

איך מתבטאת טראומה עקיפה?

התסמינים שעלולים להופיע, יכולים להיות כמו תסמינים של אדם שעבר טראומה וחווה תסמינים פוסט טראומטיים. מי שעבר את הטראומה בעצמו, צריך לתת פשר ולעבד את מה שהוא או היא עברה וללמוד להתמודד עם התסמינים ועם השלכותיהם.

האדם שמפתח טראומה משנית בעקבות הקירבה והחשיפה לנפגע/ת הטראומה, חשוף לסיפור לא שלו. כלומר, חשוף לאירוע הטראומטי מתוך עמדה של עדות ושל מתן תמיכה וקשב. זאת, תוך היחשפות לאימה, לזוועה, תוך כדי עיסוק בניסיונות לעזור לנפגע/ת הטראומה.

קיים המון  ידע ברשת ושפע של מאמרים מעולים. אני רוצה להוסיף כאן זווית נוספת. לתאר את החוויה של "הידבקות" בטראומה של אדם אחר. לגעת ולהרגיש את הלבטים, את ההשתאות, את הבלבול ואת חוסר האונים. לגעת בתחושות הבדידות שמתלוות אליה. אתאר זאת בגוף ראשון.

חיבקתי את הכרית והרגשתי את הזיעה החמוצה שהראש שלי צף בתוכה. עוד סיוט. עוד לילה לבן. עוד כאב לא מובן. כאב לא שלי, אבל כולו שלי. כאב מבלבל. זיעה קרושה, בתוך הכרית שלי. לא שלי?

בוקר, קפה. אי אפשר להכניס כלום לפה. רק קפה שחור ומר. ממש כמו מצב הרוח שלי.

חטפתי שוב שיחת שימוע בעבודה. לא קראו לזה שימוע, אבל זה בדיוק שימוע. "שמת לב שקשה לך להתרכז בצוות? כולם מדברים עליך, תמיד היית מספר 1 בצוות." כאילו שלא שמתי לב. איך אפשר להתרכז, כשכל רגע המחשבות טסות לבית. כל מה שיש לי בראש זה דאגות. מה יהיה שם בבית?

קבוצת הריצה נגמרת בעוד שבועיים. המדריכה נוסעת לחופש. יפה לה שהיא מרשה לעצמה להתאוורר. היא קצת שכחה, גם לא סיפרתי לה שכשאני בקבוצה, יש לי שקט בראש. אין לי מחשבות, אין לי דאגות. יש לי רק שרירים כואבים וזיעה בעיניים. מה היא חושבת לעצמה?

נכנסתי בדלת עם דפיקות לב. בחיים לא היו לי דפיקות לב ופחדים לפני ש… עד ש… לא רוצה לחשוב על זה בכלל. רציתי להתיישב וראיתי את הפנים מביטות בי. שוב העיניים שרק רוצות את המבט שלי. רוצות לשאוב את מה שכבר מזמן נתתי ואין לי דרך להחזיר. אולי רק מיץ מרוכז של אשמה מטובלת בבושה.

הערב לא אלך לישון. הכרזתי על שביתה. אין לי כוח להתמודד עם עוד לילה מסויט. עד כאן. אשב לי ואטביע את יגוני מול הטלוויזיה. ממילא אין לי אפשרות לקרוא ספר, לדבר עם מישהו או להתאוורר. אולי אתמוטט באיזשהו שלב ואמצא את עצמי בבוקר. מול הקפה המר, עם חוסר תיאבון. אלך לעבודה ואקבל  נזיפה. אחזור הביתה, לעוד ערב מתיש.

כבר הייתי לבד. אבל הלבד הזה הוא אחר. הוא כבר לא שלי. הסיוטים תוקפים אות כל היום. בלי הזמנה, בלי לדפוק בדלת. פשוט נכנסים לי לראש, לנשמה ולגוף. הם לא שלי, הם זרים ולא מוכרים. אין לי אומץ לספר לאף אחד, גם ככה בעבודה כבר יצא לי שם של…

הכל התחיל כשהיה צורך להתגייס, לטפל, להיות שם כל הזמן. אז, הייתי בשיא שלי. כל העולם העריך את המסירות ואת ההשקעה. "אין עליך, איזו מסירות נפש.." סופרלטיבים מפה ועד הודעה חדשה. בהתחלה, זה גם היה נעים לקבל מסרים שאני שווה. ועכשיו, איפה כולם?

מה הכלים להתמודד איתה?

הכלי הראשון הוא אבחון עצמי. במילים אחרות, אם יש לך ספק ועולות בך שאלות, האם יש לך טראומה מכלי שני. אם החוויה היא שהתחושות, המחשבות והרגשות הם לא בהכרח שלך, חשוב לעשות בירור. משתמע מכך, שאם אדם קרוב אליך מתמודד עם השלכות של אירוע טראומטי, יכול להיות שחומרים אלה זלגו אליך.

הכלי השני הוא לתעד על ציר הזמן. אילו תסמינים היו לפני ההתמודדות של האדם הקרוב עם הטראומה, קיימים גם כיום ואילו הופיע אחרי האירוע. יכול להיות שחלק מהאתגרים שחווית לפני האירוע, עלתה העוצמה שלהם וחשוב לתעד גם שינוי בעוצמה. למשל קשיים בהירדמות, שהחמירו.

הכלי השלישי הוא לשתף אדם קרוב. לנסות לשתף בקשיים, בשינויים שאת/ה מרגיש/ה. לנסות ולאתר אדם שמכיר אותך טוב ושנוח לך להיפתח ולהקשיב למה שיש לו לשקף לך. לנסות ולעשות מעין שיחה, בה אפשר לפרוק את הדברים המוזרים שאת/ה מרגיש/ה. לבקש מהאדם התומך לתת לך שיקוף: איך היית לפני האירוע ומה מתבטא ממך עכשיו?

הכלי הרביעי הוא לשתף את נפגע/ת הטראומה בקשיים שלך. לא ממקום מאשים ולא ממקום שיגרום לו או לה, להרגיש עוד יותר גרוע. אלא ממקום שרוצה לחלוק. להגיד למשל: "אני מבין/ה היום מה זה אומר להתעורר כל הלילה ולקום עם עייפות נוראית". גם לי זה קורה מידי פעם. אדאג לטפל בזה.

הכלי החמישי הוא לחפש מקור לעזרה. זו יכולה להיות קבוצת תמיכה, טיפול אישי, או כל דבר אחר. חשוב לא להישאר לבד עם התמודדות קשה ומתישה כזו. ככל שתעזור/י לעצמך, כך תוכל/י להמשיך ולתמוך באדם היקר לך, שמתמודד עם הטראומה.

דילוג לתוכן