רני יקיר

לדבר על דחייה רגשית בזוגיות, גם שלא בטוח שיש מה להציל

רני יקיר — Sat, 19 Apr 2025 16:03:34 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

ענבל פרלמוטר ז"ל, בשירה יוצא הדופן "עד העונג הבא" שהלחינה קורין אלאל ז"ל, מבטאת שינוי רגשי. כזה שמתעורר בתוכה, לא ברור האם יש או אין בכך שליטה. חשבתי שגם לגרום לאדם תחושת דחייה, יכול לעורר עונג.

”שוב זאת תקופה של גאות בחיי,

מים רבים שוטפים את חושי

אני נמשכת, והופכת

לחיית חושך, למפלצת רטובה,

לשדון לילה, לפייה הטובה,

מתוקה ודורסת את האור מכבה,

וזורמת הלאה-

עד לעונג הבא…"

אני קורא את המילים, את המשפטים החצופים ומתבלבל. מה היא רוצה לבטא מתוכה? האם היא מתענגת ואחר כך מתחרטת? הלחן נשזר בהלימה מופתית למילים. רוק ללא פשרות, עם עדינות רכה ומלטפת. להקת המכשפות מכשפת, מלטפת וזורמת הלאה, עד לעונג הבא.

אבל, דחייה לא נחווית כמו עונג. אולי כמו עקיצה, דקירה ונעיצה. יש משהו בפנטזיה התרבותית שלנו כלפי זוגיות, שעקיצה בצורת דחייה, היא לא חלק ממנה. אבל בפועל, היא חלק בלתי נפרד מדינמיקה של יחסים אורכי טווח. ביחוד ביחסים זוגיים.

יש זוגות, שביניהם שורר שקט. מילים קשות לא נאמרות, מחאות לא נכנסות הביתה, אבל יש צד שלא מחבק, שלא אומר כלום. ששותק. יש זוגות של מילים איומות, עם כוונה ועם מטרה. מצבים בהם דחייה נאמרת וגם מתנהגת.

על הרצף בין שני מודלים אלה, יש אין ספור נקודות מסתור ומקומות חנייה. לחוות דחייה עוד ועוד בתוך זוגיות, זו כבר שירה אחרת.

המאמר יסקור משמעויות של דחייה חוזרת ונשנית בתוך מערכת יחסים זוגית. נתייחס ונעמיק מה דחייה רגשית עושה לנפש ולנשמה. נחקור למה כל כך קשה לדבר עליה, תוך כדי התרחשותה. ננסה לשער אם אפשר בכלל להתקרב מחדש, או אולי להמשיך למקום אחר.

כשהנוכחות שלך הופכת לנטל

כבר יותר מידי זמן המבט כלפי היה מושפל, עם הכניסה בדלת. בהתחלה הוא היה מבט חדש לעברי. הכרתי אותו ממפגשים עם חברים, ראיתי אותו גם במשפחה. אבל עד לפני שנה, אף פעם המבט החדש לא השתקף לי מול העיניים.

הרגשתי את היד נרתעת, כשהעברתי את המלח. מין פעולה פשוטה וטבעית, שנכתבו עליה הררי סיפורים וסרטים. בפעם הראשונה, חשבתי שדמיינתי, אבל אחרי עשרות פעמים של רתיעה, כבר אין לי מה לא לדעת. זה בכלל שלי?

לפני שנה לא קרה כלום בינינו. לפחות, ממה שידוע לי. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, חשבתי שמפת הדרכים שלנו ברורה לי. נכון שיחסי מין אחרי הרבה שנים, יכולים להיות מובנים מאליהם ולא בדיוק מרגשים. אבל יש משהו בקירבה המוכרת והשגרתית, שתמיד מנחם ומחמם לי את הלב, אחרי יום קשה.

הרבה חודשים, יחסי המין שלנו קרים. קפואים. אין לי שום דרך לתאר אותם. בכלל לא ברור למה הם עדיין חלק משגרת השבוע שלנו. יש לי הנאה מסוימת, אבל בעיקר תחושה של רתיעה ממני. אולי של "לעשות לי טובה". לזה אין לי מילים, רק זוועות עולם בתוכי.

לאחרונה הרגשתי שעצם הנוכחות שלי מיותרת. כאילו כל ההוויה שלי מתנחלת בבית שהוא לא שלי. כאילו אני בזוגיות אחרת, שהיא זרה לי. שאני בה רק גוף זר, שצריך להתעלם ממנו. החיוך כלפי מזויף והליטוף שורט ומכאיב, בשקר שנמרח לי על הכתף.

כשניסיתי לדבר, לשאול ולהסתקרן, קיבלתי תשובות כמו במקום העבודה. תשובות של "מה פתאום" של "ברור שלא" של… הפסקתי לנסות והרגשתי רע יותר.

מה קורה כשהפחד מדחייה משתלט?

כשדחייה הופכת להיות חלק מהשפה ומהיחסים, הפחד ממנה משתלט על הקשר. חל שינוי בתודעה ובמארג הכוחות ביו בני הזוג. גם אם הדחייה היא מצד אחד כלפי האחר, או תמהיל של דחיות בין שתי היחידות שמרכיבות את הזוג.

הפחד מקבל כוח אוטונומי, שמרחף בין בני הזוג. הוא יכול לעבור ביניהם כמו בפינג פונג שולחן וגם להימסר שוב ושוב מאחד מהם, כמו במרוץ שליחים, עם כשל מבני. הדחייה נהיית חלק אינטגרלי מהיחסים. לכן היא מופנמת הן בצד הדוחה והן בצד הנדחה.

עם השתרשות הדינמיקה, מתרחשת הזדהות עם הדחייה. לפעמים, הזהות העצמית מתגבשת באמצעות הדחייה. ככל שעובר הזמן, הצד הנדחה עלול להאמין שמשהו בתוכו פגום. דבר שעלול להוביל לצמצום של ביטוי מילולי והתנהגותי ביחסים הזוגיים. בין השאר, הוא מפסיק לצפות לרגעים נעימים ביחסים.

הצד הדוחה אינו בהכרח רע, ו/או בעל כוונות לפגוע. לרוב, הדחייה היא מנגנון הגנה לא מודע, שתפקידו הוא למנוע הרגשה שלילית. כמו הצפה רגשית, פגיעות וגם דחייה. יכול להיות שהוא חווה את הצד השני כחזק, מתנשא, דורשני מידי ורגשני.

דיבור פנימי כמו "אין לי איך להתקרב אליך, אז נוח לי להתרחק" וגם "אין לי סבלנות להכיל אותך, אז עדיף לי לשתוק." אפשר לראות שהדחייה אינה בהכרח נובעת מסלידה וגועל. היא יכולה להיות דגל מונף של מצוקה.

הדינמיקה יכולה להיות כך שהצד הנדחה מפנים את הדחייה כחלק מהזהות שלו. לכן גם מצמצם את הנוכחות שלו ביחסים. הצד הדוחה מונע לרוב ממצוקה רגשית ביחסים, אלא שהוא משתמש בדחייה כמנגנון הגנה ממנה. כך נוצרת דינמיקה בה שני בני הזוג סובלים ועושים את כל שביכולתם בכדי לא להרגיש את הסבל.

לא כל קשר זוגי יכול להימשך, טיפול זוגי עוזר לגלות את זה

יש את הרגע, בו אי אפשר יותר. אותה נקודה קטנה שפתאום נהיית בלון ענק שמאיים להתפוצץ. ואז, או שהוא מתפוצץ, או שאפשר לשלוט בו באמצעות שיחה ישירה וכנה. כזו, שלא בא לך ליזום ובטח לא להיות חלק ממנה. אבל, האפשרות של פיצוץ, היא הגרועה מכל.

נחזור לענבל פרלמוטר, שמתארת מה קורה לה, כשמתרחש פיצוץ:

"ובשעת סערה בתקוף אותי מזגי הרע,

את חלוני אז אפתח, עליו ארכב בדהרה

אל השמים.

וכשאגיע אצחק על פס של אור צהוב ודק,

אז ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו

עמוק בתוך המים.

עד העונג הבא…"

יש רגעים שבהם צריך להגיד את האמת. להגיד שכואב מידי, שאי אפשר להיות במצוקה ובחשש מדחייה כל הזמן. יש רגעים, שמנסים להתממש, אבל נדרשים לכך אומץ ויוזמה. הדבר נכון גם לדינמיקה של דחייה חד צדדית וגם לדינמיקה של דחייה הדדית.

יכול להיות שאפשר לפתור את הבעיות לבד. אני רוצה להתרכז כאן ביתרונות של טיפול זוגי. יש מצבים בזוגיות, שברור לצד אחד או לשני הצדדים שהיחסים נמצאים על סף תהום. שדרושה הכרעה וחייב להתרחש שינוי.

בדינמיקה של דחייה, קשה לברור בין העיקר לתפל. לכן, עזרה חיצונית יכולה לעזור במשימה. התוצאה הרצויה היא קודם כל הפחתת הסבל ובנייה של דינמיקה אחרת. דינמיקה גמישה שיכולה לתת מענה גם למצוקות וגם לזמנים טובים.

אחד האתגרים הוא ההכרעה. אין תשובה נכונה מראש. במילים אחרות, גם פרידה היא אפשרות טובה. זאת, כשאין אפשרות לשיקום היחסים, אלא רק להמשך של סבל ההדדי, או של אחד מבני הזוג. טיפול זוגי הוא מארג מקצועי, מכיל וכזה שיכול לעזור לבני הזוג לקבל את ההכרעה בצורה אישית ואוטונומיית.

טיפול זוגי מטרתו בין השאר, לערוך בירור עמוק בין בני הזוג: האם אפשר לשקם את הקשר, או להיפרד ממנו בכבוד.

אם הגעת עד לכאן, אולי הגיע הזמן לדבר

דחייה רגשית ביחסים זוגיים לא נוצרת בוואקום והיא גם לא נפסקת מעצמה. היא שוחקת והורסת את הקשר, לאט אבל בעקביות. בהדרגה, היא עלולה להשכיח מה היא התחושה להיות נאהב ומה היא התחושה לאהוב. כי בתוך דחייה והזדקקות נואשת לאישור, קשה להבחין באהבה, גם כשהיא קיימת בקשר.

כשהיחסים על סף קריסה, חשוב לבחון אותם בכנות. המטרה אינה לשמר את הקשר בכל מחיר, אלא להפחית מהסבל ומהמצוקה האישית. לפעמים פרידה היא הבחירה הנכונה לבני הזוג ולפעמים דווקא חיזוק הקשר ובנייתו מחדש, היא הדרך הנכונה עבורם.

מי הייתי, מי אני: מסע לגילוי עצמי אחרי טראומות ילדות

רני יקיר — Sat, 19 Apr 2025 15:23:14 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

מעבר מטראומות ילדות, לבחירות של הבוגר

היסטוריה אישית מורכבת מכל שניה, דקה, שעה, יום, שבוע, חודש ושנה של חייו. אני מדגיש גם את יחידת הזמן הקטנה, בגלל החשיבות שלה. יש מצבים ורגעים בחיים, שנצרבים בגוף ובנפש לכל החיים. חלקם טובים, חלקם נפלאים, חלקם לא נעימים וחלקם טראומטיים.

טראומות ילדות נטמעות בגוף ובנפש והן מעצבות את סיפור החיים האישי. לפעמים, הן מודחקות ולא נגישות למודעות, אבל גם במצב זה, הן עדיין תובעות את חלקן בביוגרפיה. לפעמים, הטראומות שלא נגישות, משפיעות על מהלך החיים, בגלל התנהגויות "מוזרות" שקורות ללא הסבר הגיוני.

להיות גבר בישראל, שנושא בתוכו טראומות מגיל צעיר, יכול להיות נטל כבד. זאת, בגלל התרבות שרואה גבר כחזק וכאחד שיכול להתמודד עם כמעט כל דבר. לגדול כילד, נער וגבר עם היסטוריה של חולשה ורגשות קשים, יכול להרגיש כמו מסע רגלי במדבר. כששאר האנשים נוסעים באוטובוס ממוזג.

המאמר יניח על השולחן את החומרים הגנוזים, שרוצים לצאת לאוויר העולם ולהיות חלק ממי שאתה. להציע לך מסלול של הבנה, חיבור לרגשות ולכתיבה של סיפור חיים שלם ועדכני.

מה עיצב את סיפור חיי?

טראומה היא אירוע או סדרת אירועים, שמתרחש מחוץ לטווח הרגיל של החיים והחורג לפעמים מיכולת ההתמודדות של האדם. הוא יכול להיות מלווה בסכנת חיים ועלול לערער את היכולת לחוש ביטחון בעולם. זו הגדרה רחבה, בשביל לפשט את העניין. תוכל למצוא שלל מידע על טראומה ועל השלכותיה ברשת.

אנחנו מכירים סוגי טראומה רבים, שילדים בישראל חשופים אליהם: חיים בצל מלחמה, אירועי טרור, תאונות דרכים, פגיעה מינית וגילוי עריות, חרם בביה"ס, אלימות והתעללות בתוך המשפחה, גירושים קשים של ההורים ועוד.

בין אם מדובר באירוע יחיד או בסדרת אירועים, הטראומה מטביעה את חותמה על הנפש ועל הגוף. ולעיתים גם על ההיבטים החברתיים והתפקודיים. לרבים מאיתנו, ההתמודדות עם הטראומות מתבטאות בין השאר בניתוק באמצעות הדחקה שהיא לא מודעת, הכחשה והימנעות.

טראומות בגיל הילדות, מחייבות את הילד או הנער לשרוד אותן. הוא נדרש להתגייס לקרב של חייו, בגיל בו תפקידו הוא להיות ילד/נער ולמלא את עולמו בחקר יחסים, תסכולים ולמידה. במקום זאת, הייתי מדמה את מלחמת ההישרדות, כמו להתחייל ולהתגייס לצבא בגיל ארבע, עשר או ארבע עשרה.

ה"חיול המוקדם לקרב של חייך", חייב אותך בצורה לא מודעת ומבלי שזאת תהייה שאיפת חייך הצעירים, להישאב לעולם המבוגרים. כן, גם בגיל שלוש או שבע. אובדן התמימות והרכבת משקפיים של גבר מבוגר, שינו את מהלך חייך, מבלי שתהיה לך כל שליטה על כך.

יש טראומות גלויות וציבוריות כמו תאונות, פיגועים, מלחמה, גירושים ועוד. לעומת זאת, יש טראומות שלרוב מתרחשות בהסתר כמו גילוי עריות ופגיעות מיניות שונות, התעללות ואלימות במשפחה.

טראומה גלויה או נסתרת, היא טראומה. היא מצריכה ממך לשרוד ולהחלים ממנה. כמו שציינתי, היא שואבת את הילד מעולם הילדים, להיות חלק בלתי נפרד מעולם המבוגרים. גם אם עברת טראומה גלויה, לא בהכרח המבוגרים בחייך הבינו את המהפך מעולם הילדים לעולם המבוגרים שנכפה עליך.

אם עברת טראומה נסתרת, הסיכוי שמבוגר בסביבתך יידע על מה שעובר עליך, שואף לאפס. גם אם הסוד מתגלה, אני מעריך שרוב הילדים לא זוכים להכרה בכך שהם כבר בעולם המבוגרים וזוכים להבנה ולעזרה בהתאם.

מעבר לסיפור הטראומה והשלכותיה, אחד האלמנטים שעיצב את חייך הוא המעבר המיידי והעוצמתי מחיים של ילד, לחיים טרם זמנך, של מבוגר.

מה מרגיש ילד/נער שמתמודד עם השלכות של טראומות ילדות?

ההבניה החברתית של גבר, מתנגשת עם התמודדות עם טראומה ועם ההחלמה ממנה. אין כאן צורך להרחיב על הציפייה מילד וגם מנער, שראוי לו להיות חזק. כזה שיכול להתמודד עם כל דבר. בטח לא להביע קושי, תסכול, כאב, חולשה וחוסר יכולת.

ילד או נער שמתמודד עם טראומה, זקוק להכרה ולהבנה בסבל שהוא עובר. בנוסף, הוא זקוק לתחושת ביטחון ולביטוי רגשי חופשי, ללא חשש משיפוט. אבל בדרך כלל, רוב הילדים והנערים שעוברים טראומות, נעלמים מתחת לרדאר של הסביבה.

לכן, ילד חווה ומתמודד עם הטראומה וגם עם ההשלכות שלה, לבד. בבדידות וללא מבוגר שייתן תוקף למה שהוא עובר. תוקף לא רק לאירוע, או לאירועים הטראומטיים, אלא גם להתמודדות עם השלכות שלהם.

לו רק היית זוכה כילד לאמירה תמשיג את מה שקרה לך. לו רק היית שומע הסבר על ההשלכות ועל ההתמודדות צפויות לך, יכול להיות שמציאות בהווה ובעתיד, הייתה אחרת.

המעבר החד מעולם הילדים לעולם המבוגרים, שנכפה על הילד מהטראומה ומהתעלמות סביבת המבוגרים, הוא אחד המקורות לביוגרפיה שלו. לתחושות, לרגשות, לחשיבה ולתפיסת העולם שמספר את מה הילד מרגיש והרגיש. הסיפור נבנה ומתעצב גם סביב החלוקה שהצעתי בין טראומה גלויה לטראומה נסתרת.

כשהטראומה היא גלויה, כמו תאונת דרכים, הסביבה יודעת מה שהילד עבר מבחינה מעשית. השאלה היא, אם הסביבה הייתה רגישה וקשובה לצרכים הפיסיים, הרגשיים והנפשיים. אם הסביבה הייתה קשובה, יש לשער שהילד קיבל מענה טוב מספיק לצרכיו.

אם הסביבה לא הייתה רגישה וקשובה לצרכיו של הילד, גם כשהטראומה גלויה לעין כל, ההתמודדות היא בסופו של דבר, לבד. הילד צריך לעזור לעצמו, לגלות את דרכו באפלה גמורה. זאת, כשהוא יודע שהסביבה יודעת מה קרה לו, אבל לא מה עובר עליו.

הסיפור הוא אחר כשהטראומה נסתרת. אז הילד מתמודד עם הטראומה ועם ההשלכות שלה, לגמרי לבד. נניח שהוא עד לאלימות מילולית ולהתעללות נפשית בין הוריו. מי ייתן לו הסבר? מי ימנע ממנו להיחשף לעולם שהוא לא אמור להיחשף אליו? מי יצא להגן עליו?

כמו שהסברתי על מה יכול להרגיש ילד שעבר טראומה גלויה, אבל הסביבה התעלמה או לא ראתה אותו ואת צרכיו, לבטח כשהטראומה היא נסתרת. אף אחד לא רואה אותו. אף אחד לא רגיש למצוקות ולכאב שלו.

לספר לילד שהייתי, איך הוא בשבילי היום

אני יודע ומכיר כמה קשה לקחת סיפור חיים טראומטי, לעבד אותו ולכתוב אותו מחדש. מהעיניים של מבוגר, שנושא ומרגיש את הטראומות כל יום, כל חודש וכל שנה. זכיתי לשמוע בטיפולים אישיים סיפור חיים מעובד.ביוגרפיה שמספר גבר מבוגר, על הילד שהוא היה , על הנער שהתמודד ועל האיש שהוא גדל להיות עכשיו.

בשביל לספר את הסיפור שלך כילד, אתה צריך מצד אחד לחזור לראות את החיים מנקודת מבט ומההוויה כשהיית בגילאים שהטראומה התרחשה. מדובר באתגר רגשי. אתגר שיפגיש אותך עם הרגעים המכאיבים, עם הבדידות ועם חוסר המילים. מצד שני, אתה יכול לבחור אם לחזור כמבוגר לזווית הראייה של הילד שהיית. עכשיו, אתה יכול לחזור למציאות כשתבחר בכך.

המעבר פורץ הדרך בבגרות, מעולם הטראומה חסר המילים וחסר השליטה, לעולם חדש, הוא האפשרות לבחור. כשיש לך אפשרות אחת ובהמשך הדרך אתה לומד לייצר לך הרבה אפשרויות בחירה, אתה כבר בעולם שהוא מחוץ לטראומה. יכול להיות שאתה סובל מתסמינים פוסט טראומטיים, אבל אתה כבר מחוץ לעולם בו אין לך בחירה.

זו תמצית הסיפור. המעבר מהילד שהיית, כשהתמודדת עם טראומה, לבין הבוגר שאתה היום. כשבעזרת עבודה קשה ומאומצת, עיבדת את הטראומה וזכית לאפשרות לבחור. לכן אתה יכול לכתוב מחדש, את סיפור חייך. את התקופה בה לא הייתה לך אפשרות בחירה, את הזמנים בהם נשאת את הטראומה ואת ההשלכות שלה ואת התקופה בה עשית עיבוד והחלמה ממנה.

סוף דבר והתחלת דבר אחר

בגילאי הילדות וההתבגרות, כנראה לא ראו את הכאב ואת מאמצי העל שנדרשת לעשות, בשביל להתמודד עם הטראומות שעברת. טראומות ששאבו אותך בבת אחת, מעולם הילדים לעולם המבוגרים. תקופת זמן שבה אף אחד לא היה קשוב וגם לא ראה מה עובר עליך ומה אתה צריך.

כשאתה בוגר ורחוק מהאירועים הטראומטיים, אפשרות הבחירה חוזרת לידיים שלך. אתה יכול לחזור לשדות הטראומה כמתבונן מהצד, בעזרת הזיכרונות שנגישים לך. אתה יכול להרגיש כל רגש שמתעורר ולהיות איתו ממקום בטוח. הביוגרפיה שלך בבגרות, היא יצירה שמספרת סיפור ישן, בשפה ובתפיסה חדשה. שפה של בחירה.

שחזור פגיעה מינית: הבנה, השלכות ודרכי התמודדות

רני יקיר — Wed, 09 Apr 2025 12:45:55 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

לעבור פגיעה מינית, זו חוויה קשה ומטלטלת, שמשפיעה לאורך החיים. ההשלכות של הפגיעה, עלולות לכלול גם שחזור של פגיעה מינית, שהוא תהליך לא מודע. זהו אחד המחירים של הפגיעה הראשונה, שלרוב יוצרת עם הזמן תופעות של פוסט-טראומה מורכבת.

התחושה אחרי תקיפה מינית שהתרחשה פעם נוספת, היא קשה ומטלטלת. שחזור פגיעה מינית, היא לא מודעת ולכן גם ההכרה בכך שנתקפתי מינית שוב, מעוררת בחוזקה תחושת של אשמה, בושה, חוסר אונים וערעור של הביטחון העצמי.

אחד ההסברים לשחזור הוא, שהטראומה מתבטאת בין השאר בהשפעה מערכות העצביות במוח. היא משאירה את המוח במצב "תקוע" של דריכות ועוררות יתר, כך שגם הגוף "נתקע" על מצב של סכנת הישרדות.

כשהזיכרון הטראומטי נשמר בצורה גולמית ולא מעובדת, הנפש יכולה לשחזר את החוויה באופן לא מודע. אחת ההשערות היא, שהשחזור יכול לתת הזדמנות לפעולה שונה במהלך האירוע, כך שהתקיפה המינית תימנע.

מאחר שהתהליך הוא לא מודע, נעשה שימוש בסיטואציות דומות לתקיפה המקורית. כמו למשל שימוש בדפוסי התקשרות דומים, יחסי כוח, דינמיקה של יחסים, תגובות, התנהגויות ומנגנוני הגנה. אף אחד או אחת לא רוצה לעבור פגיעה מינית נוספת.

שנים לאחר הפגיעה המקורית, האדם נושא את השלכותיה בנפשו ובגופו ולכן עליו להיות בכוננות מפני האיום לתקיפה נוספת. האיום הוא נוכח כל הזמן. אירועים של שחזור פגיעה מינית, עלולים להתבטא בין השאר בקשיים ביצירת מערכות יחסים טובות וממלאות, בבחירות לא מוצלחות, בתחושה של חוסר שליטה וחוסר ערך עצמי.

מאמר זה יעמיק את ההבנה ואת ההכרות המשמעות, השלכות וההתמודדות עם שחזור של פגיעה מינית.

כשהעבר מנהל את ההווה

כשאדם נקלע לסיטואציה בה מתרחש שחזור של פגיעה מינית, הוא לא בהכרח יכול לזהות את הקשר בין אירועי פגיעה מינית בעבר, לסיטואציה הנוכחית. השחזור מתרחש בצורה לא מודעת, כך שהמודעות לפגיעה המינית מתעוררת תוך כדי הפגיעה, או בזמן כלשהו אחרי שהסיטואציה הסתיימה.

ניסיון העבר פועל מתחת לפני השטח. לא כהחלטה מודעת, אלא באמצעות דפוסי הגנה שמופעלים למנוע פגיעה נוספת. זאת מתוך תקווה לא נגישה למודעות של הנפש. תקווה שאם אכנס לסיטואציה דומה, הפעם אלמד להגן על עצמי. כך גם אפעל בהצלחה, בסיטואציות דומות בעתיד.

אבל בפועל, בגלל שהפעולה היא לא מודעת, כך היא גם נידונה לכישלון. הוא מוביל לתחושת של הלקאה עצמית שמתבטאת באשמה, בבושה, בחוסר אונים מתמשך ועוד. לכן אפשר להבין מדוע אני יכול להיקלע, או כפי שמקובל להגיד "לזמן לעצמי" סיטואציות שמתאפיינות בין השאר בשליטה, השפלה, חדירה לגבולות אישיים וניתוק רגשי.

שחזור יכול להיראות לצופה מן הצד וגם לאדם עצמו, כהימשכות לאנשים שחודרים לגבולות, למצבי סיכון, לחוסר אחריות, לחוסר הצבת גבולות. בנוסף לקיפאון, גם במקום שמתבקשת בו תזוזה. האשמה והלקאה עצמית, הן חלק מההוויה. תוך כדי וגם לאחר הסיטואציה.

לרוב, רק לאחר שנגמר האירוע, מכה את התודעה ההבנה, שהתרחש שחזור. ששוב, עברתי פגיעה מינית. מיד מתעוררים קולות השנאה והתרסה העצמית. השיחה הפנימית היא הדהוד של הפגיעה, של החומר הרעיל לגוף ולנפש, שפולש וחודר שוב ושוב.

אני רוצה להביא דוגמא דמיונית:

"שוב זה היכה בי. מה נסגר איתי. מה??? אני בזוגיות כבר שנה. הלכנו לישון והתעוררתי לתוך… כבר הייתי באמצע… די! מה לא בסדר איתי, מה? כל זה אמרתי לעצמי בבוקר, כשנכנסתי למקלחת. לא באמת ישנתי אחר כך. אבל לא הייתה לי שום אפשרות אחרת. הייתה לי אש על כל העור של הגוף, ששום דבר לא יכול היה לכבות. תחושת הכישלון, רק הבעירה את האש שלא יכולתי לכבות. ומה יהיה מחר? מתי יהיה לי בטוח? מתי אלמד? האם יש לי סיכוי להשתפר?"

ההדים המתמשכים של פגיעה ושל שחזור

אני משער שאם עברת פגיעה מינית חוזרת והרגשת שחזור של הפגיעה, הדיבור הפנימי השלילי מוכר לך. גם הכאב החוזר ונשנה, שמופיע עם עוצמות גבוהות ומתישות, שמתגברות עם כל פגיעה נוספת. בטח כל פעם הכאב הוא חד יותר והערך העצמי יורד. אלה מעצימים לא רק את האירוע עצמו, אלא גם את מה שזה אומר עליך, מטעם עצמך.

במצבים אלה, הרגשות הקשים שמופנים פנימה, הם קשים מנשוא. יחד עם ההתמודדות עם פוסט טראומה מהפגיעה המקורית, אחרי פגיעה חוזרת, חלק מהזעם מופנה כלפי פנים. לא רק כלפי הצד התוקף. התמודדות עם תחושות של כישלון וחוסר יכולת להגן על עצמי, הן מתישות, קשות מנשוא לפעמים ומכוסות באשמה ובבושה.

להלן מספר השלכות נפוצות:

ערעור הזהות והערך העצמי: הפגיעה המקורית וגם השחזור, עלולים לתת תחושה שהזהות לא מגובשת. כמו עדשה שנמרח עליה קרם הגנה מהשמש שהתייבש. הזהות עלולה לתת לאדם להרגיש שהיא פגום, מקולקל, חלש ולא ראוי.
קושי מתמשך בהצבת ובהבנת גבולות: השחזור קורא תיגר על גבולות. הוא מערער את הביטחון להציב אותם, בגלל שהשחזור מחייה את חציית ודריסת הגבולות האישיים על ידי התוקף. בנוסף, חווית התקיפה החוזרת, עלולה לחזק או ליצור אמונה שאין לי יכולת ו/או טעם להציב גבולות, מפני שהם נמחקים בכל מקרה.
תחושות של ניתוק: ניתוק רגשי, דיסוציאציה וניתוק פיסי הם רק חלק מהמחירים שהשחזור מביא איתו. הרבה פעמים במהלך היום ובסיטואציות בהן הטראומה מתעוררת, הניתוק משתלט ולוקח את הנתח שלו. ככה, מבלי לבקש רשות.
לבד, בידוד ובדידות: כמו שתקיפה מינית יחידה עלולה לגרום להיות לבד, בבדידות או לבידוד חברתי, גם שחזור עלול להעצים הימנעויות וחוסר יכולת להשתלב בחברה. הרבה פעמים, החשש מתיוג, זלזול ושיפוטיות על כך שהתרחשה פגיעה מינית חוזרת, מחזק את הניתוק ואת הניכור.

יציאה לדרך חדשה

אם הגעת עד לכאן, אני מקווה שהדברים נגעו לליבך. אולי גם פגשת משהו, שמוכר לך מסיפור חייך. קל לסביבה לתת פתרונות תפורים ומוכנים מראש. אבל ברור לי שעבורך, יציאה לדרך חדשה היא אתגר. כזה שדורש להסתכן. מה שמזכיר ומעורר את הסכנה, למחשבה על פגיעה מינית שהתרחשה בשנית.

אולי הקושי העיקרי הוא, להרגיש שהפגיעה שעברת היא לא באשמתך. להאמין בכך עם הלב ועם השכל. להגיע למצב בו יש השלמה שהפגיעה היא שלך. אבל היא לעולם לא משהו שהזמנת, ביקשת, רצית וייחלת לו. אני מדגיש את המעבר מהאשמה עצמית, שהיא הדבר הכי טבעי, לתודעה שהיא שייכת לצד התוקף. שהיא אך ורק שלו.

אני רוצה לחזור על האמירה שאף אחד ואף אחת, לא רוצה לעבור פגיעה מינית. לעולם. אף פעם ובשום סיטואציה. לא בדייט, לא בזוגיות ולא בשום סיטואציה אחרת. האחריות על התקיפה, היא בלעדית של הצד התוקף. טבעי להרגיש אשמה, אם בשביל להגן על הנפש ועל הגוף קפאת, שתקת, הדפת, השתוללת וגם לא היו לך מילים. זו לא אשמה, אלא זו התגוננות והגנה.

המעבר מעמדת האשמה, אולי שנאה עצמית ותחושה של חוסר ערך עצמי, לעמדה של הכרה בכך שהרוע והאחריות היא אצל הצד הפוגע, הוא כלל לא פשוט. הוא ללכת כנגד הטבע האנושי וגם כנגד המוסכמות החברתיות.

תקיפה מינית לא מתקיימת בוואקום. היא מתבצעת בתוך יחסים, בתוך קהילה ובתוך תרבות. היא לא רק בין הצד התוקף לצד הנפגע. היא מתבצעת בתוך הקשר חברתי ותרבותי רחב יותר. לכן, כל כך קשה לשנות אמונות, תפיסות ותרבות שמוטמעות מינקות בתוך כלל החברה.

הדרך להתמודד עם שחזורים של פגיעה מינית, היא אישית וכך נכון מניסיוני להתייחס אליה. טיפול אישי, הוא אחד הערוצים לצעוד בה. מדובר בערוץ שמאפשר לעשות תהליך בדרך שלך ובקצב שלך. לא להיות לבד בתוך צמתים רגשיים, שיכולים להחזיר מראות, ריחות, תחושות ומחשבות שבלתי נסבל להיזכר בהם.

בטיפול, אפשר לסלול דרך חדשה וגם לספר את סיפורי הפגיעה והשחזור מזוויות חדשות. זוויות שהן נכונות לך עכשיו. אולי מסיפור ששוב לא הצלחת להגן על עצמך, לזווית שבו שרדת, בשביל לספר לעצמך ואולי גם לסביבה. רק אם זו תהיה הבחירה שלך.

לסיום

התמודדות עם פגיעה מינית יחידה או יותר, היא מסע ארוך. מסע להפחית את הכאב של הפגיעה וגם את תחושות האשמה והבושה. הבנה וההכרה שמה שעברת הוא לא אשמתך, שיש דרך לחיות אחרת, היא בסיס לשינוי, לתקווה ולשמחת חיים. הריפוי מתחיל במקום שמרפה מהלקאה עצמית ויוצא לדרך של היכרות מחודשת עם עצמך. כל דרך שתיבחר, היא טובה. כי היא הבחירה שלך.

איך לצאת מתקיעות ולהתחיל להתקדם לעבר היעד?

רני יקיר — Thu, 20 Mar 2025 14:26:52 +0000

זמן קריאה: 3 דקות

יש מצבים בחיים, שהתחושה היא שהכל נעצר ונעמד במקום. תחושה של תקיעות, שמכריזה שהיא שולטת מעכשיו ועד עולם. הא יכולה להקפיא את הזוגיות, להשתלט על הקריירה וגם להשבית את חיי החברה והמשפחה.

תחושה כזו לאורך זמן, עלולה להוביל לירידה בערך העצמי וגם לחוסר אמונה, שניתן יהיה לשקם אותו. בנוסף, תקיעות עלולה להוביל לתסכול ולחוסר אונים מתמשך, כך שרגשות קשים עלולים להצטבר. החשש הוא, שעלולה להיווצר תפיסה שהמצב לא ישתנה וכך יהיה לנצח נצחים.

כשהכל עומד במקום, קשה לראות אפשרויות אחרות. אבל, גם כשהרגליים שקועות עמוק בבוץ, יכול להתחולל שינוי ממקור לא צפוי, למשל מתוך מעצמך.

איך תקיעות מתבטאת בעולמות הנפש והרגש?

יש שני רגשות מרכזיים שמאפיינים את תחושת התקיעות: תסכול וחוסר אונים. שניהם מתעוררים באופן טבעי, אבל העוצמה שלהם נהיית אינטנסיבית, ככל שתחושת חוסר היכולת מתחזקת.

למשל בתחום חיי החברה, החושה הפנימית היא דומה לכך, שאיבדתי את הכישורים ואת היכולות שלי להיות אדם חברתי. אני יכול לדמיין את עצמי מזמין חברים לבקר, או להזמין אותם ליציאה משותפת, אבל בסופו של דבר, אני לא מסוגל לעשות שום דבר.

אפשר להסתכל על חיי החברה, כמו על אדם שנמצא בחדר שעשוי ממראה חד כיוונית. הוא יכול לראות את הנעשה מחוץ לחדר, אבל המתבונן על המראה, רואה את ההשתקפות שלו ולא את מי שנמצא בתוך החדר. זה כמעט כמו להיות בודד ושקוף בעולם, מבלי לדמיין אפילו שיש דלת לחדר ופשוט אפשר לפתוח אותה.

בזוגיות, התקיעות יכולה להתבטא במחסום להרגיש אינטימיות וליצור וגם להשתתף באינטראקציות רגשיות. קל יחסית להשתתף באינטראקציות טכניות כמו להכין אוכל, להוציא את הילדים מהמסגרות או לצאת לקניות.

אבל באינטראקציות רגשיות ואינטימיות, יש מחסום שפשוט לא מאפשר להיות נוכח. מעין משקולות שמונחות עלי ואין לי מושג איך הן הגיעו לשם. יחד עם זאת, במאמץ גדול, אני יכול לקבל רמזים.

ממקומות שבהם הרגשתי חלש, שחשבתי שאני טיפש, שהרגשתי מושפל ושקוף, או שפשוט הרגשתי מיותר.

רגעים כאלה, בונים לאט ובצורה חמקמקה פחדים, חששות ומנגנוני הגנה של הימנעות מנגנונים שאמורים לשמור עלי. שלא אחווה ולא ארגיש רע עם עצמי. לא בזוגיות, לא בסיטואציות חברתיות, לא בעבודה וגם לא במשפחה.

מה המקורות של התקיעות?

דבר ראשון, חשוב לי להדגיש את המימד הרגשי שלה. כפי שציינתי, גורם מרכזי הוא יצירת מנגנוני הגנה מפני רגשות קשים, על מנת לא להרגיש אותם. חלק ממנגנוני ההגנה מתפתחים בגילאי הילדות והנעורים. אלו מנגנונים קשיחים ובעלי עמידות בתנאי מזג אוויר רגשיים טעונים ו"מסכני חיים".

ילד שחווה שוב ושוב דחייה, ביקורת, לעג, חוסר אונים וחוסר ערך עצמי, חייב להגן על עצמו. זהירות יתר והימנעות, הן רק שתי דוגמאות להתנהגויות, שיכולות להתפתח מתוך הצורך של הילד להגן על עצמו. עם השנים, מנגנוני ההגנה עלולים להיות אוטומטיים ולא מודעים וכתוצאה מכך, גם לא יעילים ואפילו לא רלוונטיים.

כגודל ההגנה, כך גודל האסון. מנגנוני הגנה הימנעותיים, עלולים בסופו של דבר להוביל לקושי ביצירת יחסים אינטימיים, לקושי ביצירת חברויות, זוגיות ושימור ויוזמה של קשרים חברתיים ומשפחתיים. מה שכל כך טראגי הוא, שההגנה הופכת למכשול.

בבגרות, תחושות הכישלון וחוסר האונים מתעצמות. ניסיון החיים מוסיף חשיפה לרגשות הקשים בסיטואציות אחרות, אבל ב"מגרש של הגדולים". המנגנונים הישנים מתחזקים ואיתם גם חוסר היכולת להשתמש בהם בצורה מודעת.

חוויות נוספות של דחייה, כישלון וחוסר אונים, רק מחזקות את התקיעות, במקום לסגל מנגנוני התמודדות לסיטואציות החברתיות שמעוררות את הרגשות הקשים. תחושות של חוסר יכולת לשלוט בחיים, יכולות להוביל לפרפקציוניזם, נוקשות מול מצבים שדורשים לקחת סיכון וצורך של תחושה של שליטה מוחלטת לפני כל צעד.

כשהתודעה נתקלת בסיטואציה שמעוררת חוסר וודאות, המוח מפעיל מנגנוני הגנה שמובילים לתגובות של "קיפאון". קודם כל לעצור, לפני שננקטת פעולה. ההימנעות, מייצרת תחושה של חוסר מוצא שמוביל בתורו לתחושה של תקיעות. כך נוצר מעגל ללא מוצא.

איך אפשר לצאת ממעגל התקיעות?

קודם כל חשוב להכיר בבעיה ובכך שתקיעות היא לא גזירת גורל. היא תוצר של מנגנוני הגנה שפיתחת בצדק, בשביל לשמור ולהגן על עצמך מהסביבה העוינת. גם אם פיתחת את מנגנוני ההגנה בשנים האחרונות, הם כנראה כבר פועלים על טייס אוטומטי ולכן כבר לא מגינים עליך רוב הזמן.

אחר כך, חשוב לאתגר את דפוסי החשיבה הנוכחיים, להגמיש ולהתאים את מנגנוני ההגנה. לא להכחיד אותם, אלא לשמן, לעסות אותם. בשביל שהם יהיו גמישים, יעילים ורלוונטיים לכל סיטואציה שתגיע. למשל, בקשת עזרה, או כניסה לטיפול אישי, יכולים לעזור בהנעת התהליכים.

שינוי, לא חייב להתחיל בצעדי ענק ובפעולות דרמטיות. הוא יכול להתחיל בפסיעה קטנה ובהתנסות בסיטואציה לא טעונה מידי. גם כאן, לא נכון לחכות לרגע האידיאלי. אלא פשוט להתנסות, גם אם ההתנסות לא תצליח בפעם הראשונה.

כל צעד מוביל לשינוי. כל תנועה מזיזה משהו ומתחילה לפורר את התקיעות. תנועה, גם הקטנה ביותר, מחוללת שינוי. ההתקדמות לא צריכה להימדד בערכים של הרבה, או מהר. היא צריכה להימדד בשאלה האם ההתקדמות עקבית. ההתמדה, היא דרך המלך.

תמיכה רגשית בתהליך, היא מחולל שינוי בפני עצמו. עצם הפניה לאדם נוסף, היא צעד גדול בדרך לשחרר אך התקיעות. השיתוף והעדות של אדם נוסף, יכולים לעודד אותך להתמיד, לא להתייאש כשקשה וגם להאמין בעצמך.

הדרך הבטוחה לשבור את התקיעות, היא תזוזה ועשייה של דברים חדשים. בנוסף, הגשמה של דברים שרצית לבצע, אבל לא הצלחת. גם אלה נשארו במגירת הכישלונות. גם כשאין לך מושג איך להתחיל תהליך, אפשר פשוט לעשות פעולה אחת. הפעולה הראשונה, מייצרת מומנטום ובכך היא פותחת אפשרויות חדשות, שלא היו זמינות לך בעידן התקיעות.

סיכומו של דבר

תחושת תקיעות יכולה להיות קשה מנשוא ולגרום לסבל רב. אבל, היא לא גזירת גורל וגם לא חייבת להימשך לנצח. חשובה הכרה בכך, שהתקיעות היא בין השאר תוצר של מנגנוני הגנה, שאיבדו את הגמישות ואת היעילות שלהם.

פעולות לשינוי דפוסי החשיבה והגמשת מנגנוני ההגנה, הן צעדים בדרך ליציאה מהתקיעות. לשם כך, לגייס סבלנות, אורך רוח והתמדה. כל צעד הוא חשוב, משמעותי וחלק בלתי נפרד מהיציאה מהתקיעות לגמישות ולחיים מלאים.

מעצבים מחדש את הכעס: איך לתעל רגשות שליליים לחיוביים?

רני יקיר — Mon, 03 Mar 2025 13:20:29 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

גברים רבים מתמודדים עם רגשות שליליים שמתעוררים בתוכם. מאז השביעי באוקטובר, גירויים שונים מגבירים את היווצרותם של רגשות שליליים. הם יכולים להתעורר סביב שירות מילואים ארוך, סביב חשש לביטחון האישי והמשפחתי, דאגה לפרנסה ועוד.

רגשות קשים עלולים להתגלם בצורה של התפרצויות כעס, התנהגות לא מווסתת ובפגיעה במערכות יחסים שונות. הצטברות של כעס, טינה, חוסר אונים ותסכול, עלולה להוביל להרס של מערכות יחסים עדינות ומשמעותיות.

חוסר הוויסות נובע בין השאר, מקושי להתמודד עם רגשות שליליים ועם חוסר יכולת לתעל רגשות שלילים לתחושה אישית חיובית יותר ובעלת שליטה על החיים. פגיעה במערכות היחסים החשובות לך, היא עלולה להוביל לבדידות, לחוסר ביטחון אישי ולריחוק מהסביבה ומעצמך.

מדוע קשה להתמודד עם רגשות קשים לאורך זמן?

הרבה אנשים מוצאים את עצמם מתפלאים על התנהגויות שיוצאות מהם. בעיקר התנהגויות שנובעות מכעס עצום, שפשוט התפרץ לו. בלי הזמנה, בלי שליטה ובלי שהוא מרחם עליהם. כמו להבה ששוחררה מלהביור, שנפל על הריצפה והתפוצץ.

תחושות קשות של אשמה, בושה, חרטה וחוסר ערך, יכולות להתעורר באופן טבעי ולהחמיר את המצב האישי. אף אחד לא רוצה להיות מובל על ידי עצמו, למחוזות שאין לו רצון להגיע אליהם. במיוחד כשמדובר ביחסים כמו זוגיות, הורות, עבודה, חברים וגם עם אנשים זרים.

איזה מין בן אדם אני? זו שאלה אמיתית וחשובה שמתעוררת במצבים של חוסר שליטה, סביב הצטברות של רגשות קשים. איזה מין אדם אני, שלא יכול להרגיש חוסר אונים וחוסר שליטה? זו שאלה בעלת חשיבות עליונה, שיש לתת עליה את הדעת.

קשה מאוד להתמודד עם רגשות שליליים, כי הם בלתי נסבלים לאורך זמן והם גורמים לנזקים רבים הן נפשיים והן גופניים. בשעת כעס, הם עלולים להתפרץ ולגרום להקלה מסוימת בטווח המיידי, אבל לסבל בטווח הקצר והארוך.

ביטויים של עומס עצום של רגשות שליליים, יכולים להתבטא בין השאר בהתפרצויות, בניתוק מהסביבה, בהימנעות וגם במעורבות יתר. בנוסף, בצעקות, בהאשמות, בפגיעות מילוליות ובניתוק רגשי. כל אלה מקשים להרגיש רגשות שליליים, עד שהם נהיים בלתי נסבלים.

המחיר האישי והחברתי של ביטוי רגשי לא מווסת

ביטוי לא מווסת לאורך זמן, עלול לגרום למחיר כבד בהיבטים שונים של החיים. המחיר יכול להתבטא בירידה בבריאות הפיסית, בהיבטים משפחתיים וחברתיים וגם לירידה באיכות הבריאות הנפשית. הצטברות של כעס, תסכול וחוסר אונים, עלולה להוביל למחירים כבדים אלה ואחרים.

אם אתה מרגיש יותר ויותר שאנשים מתרחקים ממך, או שהם מוצאים תירוצים לא להיפגש איתך, יכול להיות שגם אתה סובל מביטוי רגשי לא מווסת. אולי ההתרחקות ממך, היא בכלל מסיבות אחרות. אבל, יכול להיות שיש גם קשר למשל בין מצב רוח ירוד, לבין התבטאויות קשות כלפי אנשים בסביבה שלך.

בדידות וגם מיעוט בחברים, הוא אחד המופעים הבולטים של התפרצויות זעם, אמירות קשות והתנהגויות בעלות אופי מרחיק. אתה יכול לשמוע אמירות על אנשים אחרים שסובלים מקשיים דומים כמו: "הוא בלתי נסבל, הוא תמיד בעצבים." וגם: "אני התרחקתי ממנו, בסוף הוא תמיד מתפרץ עלי."

מחירים נוספים הם גופניים ונפשיים. חיפוש מהיר ברשת יעלה את הקשר בין סטרס ובין בעיות גופניות רבות. אתה בטח מכיר חלק מהקשרים. אבל, האם שמת לב מה קורה בגוף שלך? מה מצב לחץ הדם, הדופק, איכות השינה ומצב הרוח שלך?

חוסר ויסות רגשי וצבירת רגשות קשים, עלול להביל לאורך זמן לתחושות דומות לדיכאון ואולי גם לדיכאון. בנוסף, הביטחון העצמי עלול לרדת וכתוצאה מכך עלולות להופיע חרדות וגם פחדים. כשאנחנו לא בוויסות, הרבה פעמים הערך העצמי מתערער, מה שמוביל למעגלים שליליים של חוסר אונים שמתבטא בהתפרצויות וכיוצא בזה.

ההכרה במחירים האישיים שציינתי וגם אחרים, יכולה בסופו של דבר לרתום אותך לתזוזה לעבר שינוי. ההכרה שהתפרצויות זעם, דיבור מקטין והתנהגויות חברתיות הימנעותיות, גורמות לך לשלם מחירים גבוהים ומיותרים, מובילה לפעולה. הכרה זו, תאפשר לך להתחיל תהליך של ויסות ותיעול הרגשות הקשים, למחוזות טובים ובריאים.

איך לתעל רגשות קשים למקומות אחרים?

כעס, תסכול, אכזבה וחוסר אונים, לא חייבים להיות מתועלים להתפרצויות ולפגיעה בקשרים האישיים. המעבר מחוסר ויסות רגשי, לוויסות ולביטוי נעים ומכבד, אינו מחייב הדחקה או הכחשה של הרגשות. הוא יוצר דרכים יעילות לביטוי רגשי מותאם לסיטואציה, כך שהרגשות השליליים יכולים לבוא לידי ביטוי ולא רק להצטבר ולגרום לכאב בלתי נסבל.

להכיר ולהבין את הרגשות: בשביל לשלוט בכעס, צריך להבין אילו רגשות שליליים מעוררים אותו. הכעס הוא בעצם הביטוי לרגשות שליליים. בשביל לא להתנהג באופן אוטומטי, צריך להפריד בין הרגש, לבין התגובה אליו.
תרגול שליטה בתגובות: כשהכעס מתעורר, התרגול הראשון הוא לעצור את התגובות האוטומטיות ופשוט לא לעשות שום דבר. חכה שניה, שתיים וגם דקה. תוכל לקחת לך "זמן פציעות" ולהגיד: "תן לי רגע לענות לך." כך תוכל לצאת ממצב של טייס אוטומטי, לטייס ששולט בכלי הטיס ומביא אותו לנחיתה בטוחה.
התמרת האנרגיה השלילית למעשים טובים: אין צורך לעבור מבחנים שונים ומשונים. נצל את המומנטום והחל ליזום עשייה של מעשים טובים בסביבה הקרובה שלך. אתה יכול גם למצוא עמותה שמדברת אל ליבך ולהתנדב בה. חשוב למלא את העולם שלך בעשייה טובה, שתחזיר לך את הביטחון בעצמך.
בניית דרכי תקשורת חדשות: צא ולמד, איך לתקשר את עצמך בצורה נעימה. למשל, במקום להגיב: "אתה תמיד…" אתה יכול להגיד: "כשאני שומע את מה שאתה אומר, אני מרגיש…" זו דוגמה אחת מיני רבות, שמסבירה את הקשר בין האופן בו הביטוי המילולי, יוצר רגשות ואמפטיה, במקום ליצור תחושה של תוקפנות וניכור.

ביטוי רגשי בדרך אותנטית, שקופה ונעימה, הוא המפתח ליחסים בריאים ומאוזנים. שליטה מסוימת ברגשות ובתגובה אליהם, היא לא רק אתגר מתיש ומתסכל. היא יכולה להיות בשבילך, גם הזדמנות. תיעול של רגשות, אינו דיכוי או ניתוק מהם. הוא התמרה של אנרגיה שלילית, לאנרגיה חיובית. התמרה מביטוי הרסני, לביטוי של בניה ושל חיבור.

רגשות שליליים אינם הבעיה. הם חלק טבעי של המנעד האנושי. מה שקובע את איכות מערכות היחסים שלך, היא דרכי ההתמודדות עם הרגשות הקשים. למידה להבין, לזהות, לנתב ולהתמודד עם הרגשות שליליים, תוביל אותך לשינוי איכות מערכות היחסים בחייך.

שינוי משמעותי כל כך, לא יכול להתרחש ברגע. הוא יקרה באמצעות עבודה קשה, התמדה ומודעות לרגשות שלך ולאופן בו אתה מבטא אותם. העבודה על שינוי הוויסות של הביטוי הרגשי, תעזור לך להחזיר את הביטחון העצמי ולהנכיח לסביבה את מי שאתה, על כל צדדיך ועם כל האיכויות שלך.

אומנות ההקשבה: המפתח לקשר זוגי עמוק ומתמשך

רני יקיר — Thu, 27 Feb 2025 14:58:48 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

אתה מעולם לא באמת הקשבת לי, היא אמרה בפיזור הדעת. זאת, כשהייתי בדלת להוציא את ליידי לטיול הלילי שלה. ליידי היא כלבה רגישה, שתמיד יש לה מה להגיד בכלבית מדוברת. ליידי, היא בכלל הכותל שלי. היא תמיד אוהבת להקשיב לי וכמעט אף פעם היא לא מתערבת לי בדברים. רק בגרביים, אבל מה זה חשוב?

הליידי שלי לעומתה, חיה לצידי כבר למעלה משני עשורים. אני מכיר כל ריס בעיניים שלה וכל קמט שהיא יוצרת, בזמן שהיא מחייכת. כן, גם כל קמט שהיא יוצרת, כשאני מאכזב אותה. וזה קורה לצערי המון. הליידי שלי, לא כמו ליידי שלנו, לא בדיוק סבלנית לכל פיפס שיש לי. בטח לא לכל אמירה צינית שבא לי להגיד לה.

אז כשהייתי בדלת, ליציאת הלילה של לידי, למועדון בתל אביב בו היא אוהבת לתת בראש לברמן, הליידי שלי הסתכלה עלי. ראיתי מבט אחר, שאני לא מכיר. מבט מצמרר ששיתק אותי. הסתכלתי עליה מסוקרן. ליידי משכה אותי דרך הרצועה. אני אילם ומופתע, נגרר אחריה, כשהליידי שלי מסתכלת עלינו.

במבט אחר. מבט חודר.

לבדי עם סקרנות משתקת

ליידי שלנו רצתה ללכת לדפוק את הראש בתל אביב, אבל לא הייתי פנוי ללוות אותה. הייתי מוטרד ובעיקר מפוחד. מה ליידי שלי מנסה להגיד לי? בעיקר, למה היא לא מדברת איתי ושולחת מבט מצמית אלי? לא ללידי שלנו, אלא כלפי הלבן של העיניים שלי. העיניים שאוהבות אותה כל כך.

אני לא מתייפיף. אני באמת אוהב אותה וככל שהשנים חולפות, אני חושב שאני מגלה עוד שכבה מתחת לבצק הקרואסון שהיא. פריך ומלא טעם. שמסתיר את השוקולד הנמס שמתחבא בתוכו. אני מצליח לטעום מהשוקולד, אבל רק לפעמים.

ליידי שלי בדיאטה רגשית, כל החיים המשותפים שלנו. אז מהבצק היא נותנת לי לטעום, שכבה אחר שכבה, אבל בקושי מהשוקולד. ליידי מסבירה לי שכשאני טועם מהשוקולד שלה, זה מגרד כל כך, שהיא לא יכולה לסבול את זה, יותר מחמש דקות.

עכשיו אני בכלל לא מרגיש, שליידי שלי היא קרואסון. עכשיו היא מרגישה כמו קופסת אוכל נעולה, קצת מרשרשת מבפנים וכבדה. כמו לביבה מעופרת יצוקה, שנשארה מחנוכה האחרון. לביבה שעשויה מעופרת רעילה ומסוכנת.

בגלל שהיא לא אמרה לי מילה. בגלל שהיא רק נעצה בי מבט. למה היא לא יכולה, או לא רוצה לדבר איתי, כמו תמיד?

כמו תמיד, זה לגמרי מפחיד כשזה לא

ליידי שלנו חכמה ורגישה. היא עצרה בפינה של הרחוב והתיישבה. מזמינה אותי "לשיחת בנות", כזו שאני חייב לבכות בסופה. ליידי שלנו הסתכלה עלי וחיכתה למוצא פי. חיכתה לשווא, כי אין מצב שאגיד לה משהו עלינו. עלי ועל ליידי שלי.

ליידי שלנו נעצה את ישבנה על המדרכה, עיקשת בטוב לב כלבי, כזה ש"לא", הוא בכלל לא אופציה. או במילים שלה: "אני פה בשביל להקשיב לך ולא מעניין אותי כמה זמן זה ייקח." למה ליידי שלי לא עשתה את התרגיל הזה לפני שיצאנו? מה נסגר איתה?

אני רגיל תמיד להפסיד. להפסיד את ההזדמנות לדבר ראשון. אני אלוף העולם בהשמעת דעות, רעיונות, המצאות וציניות. אבל כשאני רוצה להגיד לליידי שלי משהו אישי, אני מתפתל. עד שהיא מחלצת אותי ופשוט שואלת: "מה אתה רוצה להגיד לי?"

אני קטן בלקיחת אחריות על דיבור צפוף וקרוב. אומנות ההקשבה היא של ליידי שלי, בטח ובטח של ליידי שלנו, אבל לא שלי. לפחות ככה אני מחזיק מעצמי. מעט אם בכלל. אני אף פעם לא מטורד ממה שיש ללידי שלי להגיד על עצמה, כי היא פשוט אומרת. אז, אני אלוף ההקשבה, לפחות כך היא מספרת לי.

אבל הערב, היא אחרת. מסתכלת ולא אומרת. נועצת את מבטה ולא משחררת. משאירה אותי ערום ועריה. חסר אונים, חושש ומפוחד. בורח מהסיטואציה עם חברת המילוט שלי, ליידי שלנו. למה אני כל כך משותק, מתקשורת שונה שמופנית כלפי?

ערב רב של ריבים, שלא נולדו וגם לא ייוולדו

הטיול ענה על כל צרכיה של ליידי שלנו והיא החזירה אותי באסרטיביות הביתה. לא היו לי כוחות להתנגד לה. רציתי להישאר כל הלילה מחוץ לבית, בשביל לא לפגוש שוב את המבט של ליידי שלי. נכנסנו הביתה ואני רואה את ליידי שלי יושבת בשיכול רגליים על הכורסא, כוס קפה על ברכיה ומבטה צורב כמקודם.

"מה את רוצה להגיד לי" שאלתי, כי פשוט כבר לא יכולתי יותר. "אמרתי משהו?" היא שאלה. התבלבלתי לרגע, מה לא היה ברור, שהיא שואלת אותי שאלה? האם היא מתחכמת איתי, ליידי שלי? זה כל כך לא מתאים לה. אבל מה זה המבט הזה?

"את מנסה לריב איתי?" אני לוקח את הכדור לקצה המגרש, מצפה לכרטיס אדום ולסילוק מהשיחה. "למה אתה אומר דבר כזה?" היא שאלת. "אני לא מסתדר עם המבט שלך. אין לי מושג מה הוא אומר." היא קמה מהכורסא ונעמדת לידי. הקפה נראה ישן ופושר. קצת כמו איך שאני מרגיש עכשיו. ישן ופושר.

"אני אוהבת אותך, אבל אתה לפעמים כל כך מרוחק ממני, שאני לא יכולה יותר". לא ירדתי לסוף דעתה. "אתה כל כך חמוד עם ליידי שלנו, אבל כשאני רואה איך אתה קרוב ורגיש איתה, אני מתמלאת קינאה. אני יודעת שבחיים לא תאהב אותי בצורה כזו?"

"לא הבנתי", אני עונה את המשפט המצמית, שאומרים בשביל להתנשא ולהרגיש הקלה. זה בטח המשפט האחרון שהייתי אומר, אם רק הייתי מחכה רגע. אם רק הייתי קצת כמו ליידי שלנו. "הבנת מצוין, חמוד שלי" קיבלתי את קערת מי הקרח, על הצוואר הרגיש שלי.

ליידי שלנו התיישבה על כפות רגלי, עושה איתי קואליציה. היא לא יכולה לסבול את הקור שחוצץ בינינו. ליידי שלי החליפה תנוחת ישיבה. נגעה בפניה ונעצה בי את מבטה. הוא היה קשה, עייף וחודר.

אין סוף טוב הערב וגם אין אגדות שמתרחשות באמת.

אם רק הייתי לומד להקשיב לשפת הגוף שלה. אם רק הייתי משכיל להקשיב לכעס, שהתנפץ על חופי השלווה שלי. אם רק הייתי באמת ובתמים רוצה להתאמץ, לטעום את ליידי שלי כמו קרואסון שוקולד.

לא רק להיבהל מהשכבה החיצונית והמחוספסת. אז יכולתי להיות קצת יותר כמו ליידי שלנו. אומן ההקשבה, ללידי שלי.

שיקום תחושת שליטה עצמית: איך להחזיר את האמון בעצמך?

רני יקיר — Mon, 24 Feb 2025 19:15:43 +0000

זמן קריאה: 4 דקות

ביטחון עצמי הוא דבר חמקמק, שמשתנה כל הזמן במהלך החיים. אין באמת במוח מין איבר שהוא כמו כדור של ביטחון עצמי. כדור שמתגלגל ובהיותו עגול, תמיד שומר על האיזון. תחושת שליטה עצמית, היא מרכיב בתוך עולם של הביטחון העצמי.

הוא מורכב בין השאר מתחושות סובייקטיביות ומרגעים של חולשה וחוזק. כשהביטחון העצמי מתערער, הוא מוביל לשאלות על היכולות האישיות ועל המסוגלות האישית. הרבה פעמים, התחושה המערערת חולפת, כשמשהו הצליח להשתנות לטובה.

יש גם צבר של אירועי חיים שיכולים בסופו של דבר לערער את הביטחון העצמי. מצבים חוזרים ונשנים של דחייה, כישלונות שמצטברים, ביקורת שלא נגמרת מהסביבה, נפילה כלכלית, אירוע ביטחוני קשה, פרידה, אבל על אדם קרוב ועוד. הרשימה היא אין סופית והעולם נראה עכשיו מסוכן ופסימי.

המאמר יעסוק באובדן השליטה העצמית ובתחושות שמלוות אותו. בנוסף, הוא יעסוק בכך שהעולם הוא לא רק מסוכן ופסימי, אלא הוא גם יכול להרגיש יחסית בטוח וגם אופטימי.

גורמים אפשריים לירידה בביטחון העצמי

תחושה של ירידה בביטחון העצמי, היא לרוב הדרגתית ולא בהכרח מורגשת. אירועי חיים שמתפרשים ככישלון וכחוסר מסוגלות, משפיעים על התחושה וגם מזינים אותה. כפי שציינתי בפתיחה, דחייה היא רגש שקשה להרגיש אותו. דחייה בסיטואציות חוזרות ונשנות, יכולה להוביל לירידה בערך העצמי.

אשתמש בדחייה כדוגמה מייצגת לתהליך. דחייה עלולה לזרוע ספקות לגבי הערך האישי ולגבי היכולת לשלוט על החיים. ככל שחוויות הדחייה והביקורת השלילית מצטברות, נוצר מעין תסריט פנימי של חוסר מסוגלות, בו אני רואה את עצמי כחסר שליטה וחסר שליטה על המציאות.

גורם נוסף, הוא חוויות ילדות וגיל ההתבגרות. חוסר קבלה ותוקף מצד דמיות משמעותיות כמו הורים, מורים ואחים, עלולה לטעת תחושה של חוסר ערך. מי שגדל לתוך סביבה מקטינה, ביקורתית וכזו שלא נותנת תוקף, עלול לפתח עם השנים תחושה של חוסר ערך וחוסר תחושה של שליטה על חייו.

אירועי חיים קשים כמו פגיעה מינית, אירועי טרור, תאונת דרכים ומלחמה עלולים לערער את הביטחון העצמי. פגיעה מינית, לא חשוב באיזה גיל היא מתרחשת, מסמלת לקיחת שליטה על ה"אני" ומעבירה מסר שה"אני" הוא רק חפץ. כשזה שאין לו אישיות ולא רצון משלו.

אדם שעבר פגיעה מינית, עלול לפתח תחושת חוסר ערך וחוסר מסוגלות להתמודד עם העולם החיצון. ההשלכות של הטראומה המינית משפיעות על שגרת היום יום, תסמיני פוסט-טראומה חוזרים ונשנים, עלולים לחזק את תחושת חוסר הביטחון העצמי.

חיים בצל מלחמה וטרור, כמו במדינת ישראל, עלולים לפגוע אצל חלק מהאנשים בתחושת השליטה עצמית על החיים. מדובר בגורמים חיצוניים, שהם לא בשליטה של הפרט וגם אין באמת דרך להימנע מהם. גם לאחר שאירוע מסוים חולף, תחושת האימה וחוסר הביטחון עלולה להימשך לאורך זמן רב.

השלכות רגשיות בעקבות ערך עצמי נמוך

ירידה מתמשכת ולאורך זמן בביטחון העצמי, משפיעה לא רק על הדרך בה נראה העולם. היא גם גורמת להשלכות בתפקוד היומיומי וגם על העולם הנפשי. תחושה של חוסר שליטה עלולה להוביל לחרדות, לדיכאון, לבלבול, לחוסר אונים ולהימנעות.

ירידה בערך ובביטחון העצמי יכולים להוביל להימנעות. זו דרך יחסית בטוחה להשיג שליטה על המציאות. אבל, מדובר במנגנון הגנה שיכול להיות יעיל באופן נקודתי. כשהוא לא מצליח להבחין בין עיקר לטפל, המנגנון כבר לא מגן. הוא גורם להסתגרות ולבידוד.

לירידה בביטחון העצמי יש השפעה רבה על מערכות יחסים. היא יכולה להוביל חוסר אמון עצמי, פחד או חרדה מדחייה וחשש מיצירת קשרים חברתיים ואינטימיים. הרבה פעמים, יש קושי ליצור מערכות יחסים בריאות, בגלל חשש מתמיד מפגיעה ומתוך אמונה שאני לא ראוי לאהבה.

במערכות יחסים זוגיות, חוסר ביטחון עצמי עלול ליצור חוסר איזון ביחסים. עם ביטחון עצמי נמוך, קל וטבעי לבטל את עצמך, לחוש שקוף ובלתי נראה. תפיסה שבן או בת הזוג ראויים לכל דבר, עלולה לייצר תבנית של ריצוי כלפי כל מה שנתפס שבן/בת הזוג רוצה.

הדבר מתבטא גם במערכות יחסים משפחתיות וחבריות. ביקורת אגבית, עלולה להיחוות קטלנית וכואבת על אימה. היא עלולה לגרום לחוסר רצון לחוות אותה שוב ולניסיונות חוזרים ונשנים להיות באינטראקציות משפחתיות וחברתיות שהן לא הכרחיות.

בעולם העבודה והקריירה, ביטחון עצמי נתפס לרוב כמעלה בראיונות עבודה. כשהביטחון העצמי נמוך, קשה הרבה יותר להתקבל למשרה נחשקת וגם להתמקם במרקם של התככים, הפוליטיקה והאינטריגות של מקום העבודה.

דרכים לשקם את הביטחון העצמי

שיקום תחושת השליטה והביטחון העצמי, הוא תהליך שלא מתרחש בהבזק הברק. הוא הדרגתי, דורש מודעות עצמית, התמדה ומאמץ קשה וארוך. הוא מצריך הבנה עצמית ונכונות להסיר חסמים שהצבת לעצמך, באופן לא מודע, בשביל להגן ולשמור על עצמך.

זיהוי דפוסי חשיבה מגבילים: הצעד הראשון הוא לגלות ולהבין מה הן האמונות והמחשבות שהובילו אותך להרגיש חוסר שליטה וחוסר ערך. האם תפיסה שאני לא שווה, לא טוב, לא ראוי או לא יכול להיות אהוב? אולי תפיסה שהסביבה תמיד תכתיב את גורלך, או שתמיד אתה נידון לכישלון. כל אלה ואחרים, עלולים להוות דפוסי חשיבה מקבעים ומגבילים שינוי.
שחזור הצלחות קטנות: יש לנו נטייה טבעית לשכוח או להמעיט בהצלחות, גדולות וקטנות. זו יכולה להיות חוויה אחרת ושונה, לקחת את השנה האחרונה ולהיזכר בכל הצלחה שלך. הצלחה זעירה, קטנה, בינונית וגדולה. ההיזכרות, נותנת תוקף להצלחות וגם מחזירה את תחושת המסוגלות והערך העצמי.
לקיחת אחריות הדרגתית: אחד המכשולים העיקריים ביצירת ביטחון עצמי, הוא הפחד מלטעות. האימרה "מי שלא עושה לא טועה" היא חשובה מאוד. בין השאר, בגלל שגם אי עשייה היא עשייה, שעלולה להביא למחירים כבדים. לכן, כדאי להתחיל בניסיונות קטנים יחסית של עשייה באינטראקציות חברתיות. לא לחשוש מטעויות, אל הפעם ללמוד מהן.
יצירת סביבה תומכת: שיקום תחושת השליטה והביטחון העצמי לא חייבת להיות בסביבה של בדידות. נסה למפות את האנשים שאתה מרגיש קרוב אליהם. צור לך סביבה קטנה ובטוחה, בה תוכל לשתף ולחלוק את התהליך שאתה עושה.
התמודדות עם הפחדים, במקום הימנעות: שינוי תפיסתי של הפחדים וההימנעות. אפשר לראות בפחד מנוף לאתגר ולהתפתחות אישית. תפיסה שניסיון הוא למידה. לא פחד מכישלון, שמוביל להימנעות. כשהתפיסה היא שכישלון הוא כלי ללמידה ולהשתפרות, הביטחון העצמי מתחזק ואפשר לחוש שוב שליטה על החיים.

אם איבדת את תחושת השליטה שלך בעולם ואם הביטחון העצמי שלך נמוך, אפשר לשקם אותם. נכון שלא מדובר בעשיית קסם וגם לא בתהליך קצרצר. הירידה בערך העצמי כפי שראינו, הוא תהליך ארוך ומתמשך, שמושפע ממהלכי חיים, מהסביבה החיצונית וגם מהעולם הפנימי.

הדרך להחזרת הביטחון העצמי לא חייבת להיות ברחוב ללא מוצא. אפשר ליצור סביבה תומכת, לנסות כמה שיותר לפעול בסביבה ולא להימנע. אפשר ללמוד מההצלחות שלך וגם מהניסיונות.

להט"בים בגיל השלישי: אתגרים והזדמנויות למצוא אהבה אחרי גיל 60

רני יקיר — Wed, 19 Feb 2025 13:13:20 +0000

זמן קריאה: 5 דקות

להטבים בגיל השלישי, שמחפשים זוגיות חדשה, מתמודדים עם המציאות כיום וגם עם המציאות כשהם היו צעירים. בניגוד לחברה הסטרייטית, לפני כמה עשורים, המונח להט"ב לא היה קיים וגם יחסי מין בין בני אותו המין היו בניגוד לחוק.

זוגיות פתוחה עם דגלי גאווה בחלון, הייתה רק חלום רחוק שאולי יכול להתקיים מעבר לים. להקים משפחה עם ילדים, אפשר היה לעשות רק במסגרת הטרו-נורמטיבית, תוך ויתורים רבים וכואבים. ניסיון החיים בארון בגילאי 20 ומעלה, משאיר את חותמו וגם מעורר חששות ופחדים, גם במאה ה-21.

ניסיונות להכיר ולבנות זוגיות בגילאי 60+, מפגישים עם עולם אחר. מצד אחד, לא עוברים על החוק וגם יש הרבה מאוד זוגות שחיים ביחד שנים רבות. מצד שני, יכול להיות שחוויות ומכאובי העבר, מקשים על התמודדות בעולם בו מונוגמיה, יחסים פתוחים, פוליאמורי וזוגות להט"בים נשואים, יכולה לבלבל ולעודד הימנעות.

המאמר יציף את השאלות הקשות ויציע דרכים להתמודד עם פחדים, עם מכאובי העבר ועם הימנעויות מניסיונות ליצור זוגיות.

המטענים הרגשיים שמקשים על החיפוש אחר זוגיות

הכמיהה לזוגיות בגיל השלישי, אינה מתקיימת בחלל ריק. היא סך כל החוויות הטובות והרעות של זוגיות, חיזור, כישלונות והצלחות. כפי שציינתי למעלה, השינוי שעברה המדינה בשינוי החקיקה, ביציאה מהארון של מפורסמים, במהלכים של אקטיביזם חברתי ועוד, הובילו לשינוי במציאות העדכנית של הקהילה.

יחד עם זאת, הקהילה הלהט"בית שימרה דפוסים של שנאה עצמית, הומופוביה סמויה, שיפוטיות על פי מראה גוף, פגיעות מיניות בתוך הקהילה ועוד. המעבר של הקהילה מהחיים בארון לחיים מחוצה לו, עשה הרבה דברים טובים, אבל גם שימר דפוסים קשים, שלא הצליחו להשתנות עם היציאה מהארון.

אני מדגיש את ההיסטוריה, בגלל המשא הכבד שהיא מותירה על הדור שנמצא היום מעל גיל 60. חלק מבני ובנות הדור, תרמו במו ידיהם ונוכחותם, לשינויים המבורכים של הקהילה, מהם נהנים בני ובנות הדורות הבאים.

ביחד עם משק כנפי ההיסטוריה, שולם מחיר אישי כבד, לעיתים כבד מנשוא. המעבר מלהיות להט"ב לפני כמה עשורים בחיפוש ובהתנסות בזוגיות, לעשור השלישי של המאה ה-21, יכול להיות קשה ומבלבל. חשיפה לאפליקציות, למהירות הבלתי נתפסת והבלתי מוכרת של דפדוף של דמויות אנושיות בפלטפורמות אלה, היא לא פשוטה וגם לפעמים מאתגרת.

מיומנויות וכלים שהיו נגישים בעבר, כבר לא רלוונטיים. נורמות, דפוסי חיזור, היכרות, מאפייני זוגיות ותרבות דימוי הגוף, גם הם השתנו. לכן צריך ללמוד ולהכיר אותם.

מנגנוני הגנה שהתפתחו בעבר להקל על תחושות של דחייה, אכזבה, ריקנות, ייאוש וחוסר אונים סביב הכרויות וזוגיות, ערים ופועלים. חלקם כבר לא רלוונטיים וחלקם עדיין בתוקף. איך אפשר לדעת מה מהם בתוקף ועל אילו חשוב לוותר?

לעומת זאת, בגיל השלישי יש הרבה יותר ניסיון חיים. האישיות כבר בנויה, לרוב יש השלמה עם הזהות המינית ועם היתרונות והחסרונות האישיים. גם אם היית הרבה מאוד שנים בזוגיות והיא נגמרה, הבגרות והבשלות יכולות להיות מגויסות לטובת הכרות והסתגלות, לעולם הדייטים הנוכחי.

איזו זוגיות מתאימה לי? דילמות ושאלות חדשות

"העידן החדש" הוא בוסתן שאפשר לטייל בו, להכיר אותו וגם לטעום מהפירות שהוא מציע. חלקם יפים, טריים ובשלים, חלקם בוסר וחלקם כבר הרקיבו ואינם ראויים למאכל. במילים אחרות, חשוב לצאת לעידן החדש ולהתנסות בו, אבל גם לברר היטב מה מתאים ונכון לך.

בשביל להיכנס למשימה של מציאת זוגיות, חשוב קודם כל לנסות, עד כמה שאפשר ללמוד מניסיון העבר שלך. לברר מה האופי שלך, מה הם דפוסי ההתקשרות שלך, מה התשוקות שלך, מה הגבולות שלך ומה קרוב לליבך.

מונוגמיה, יחסים פתוחים ומה שביניהם

המודל ההטרו-נורמטיבי השולט גם היום, הוא מונוגמיה. בגידה היא תוצר של המונוגמיה ולעיתים חלק בלתי נפרד ממודל זה. בעבר היא הייתה המודל הבלעדי וכל תזוזה ממנו נחשבה לסטייה מהנורמה. סטייה שלוותה בסנקציות חברתיות. יחד עם זאת, מקובל היום גם לחיות במודל של קשר פתוח או יחסים פוליאמורים.

אצל להט"בים בגיל השלישי, השאלה מקבלת דגשים נוספים: האם בהכרח המודלים ההטרו-נורמטיבים מתאימים גם לנו? זו שאלה שחשוב לענות עליה גם ברמה האישית. יכול להיות שמי שחי הרבה שנים לבד, ירצה להתנסות במודל מונוגמי. אולי להיפך, ירצה להשאיר את האפשרות לגיוון בתוך הזוגיות החדשה.

נניח שחווית בגידה בזוגיות בעבר, בכאבי לב שנצרבו, יובילו לחיפוש אחר בן/בת זוג עם ניסיון דומה. זאת מתוך פנטזיה, שמכאובי העבר יצליחו לבנות מודל חסין מפגיעות. הייחודיות של הקהילה בהקשר זה היא, שאחד הדימויים הציבוריים וגם בתוך הקהילה הוא, חוסר נאמנות ומיניות חסרת גבולות בקרב חבריה.

המיתוסים, הדעות הקדומות והומופוביה עצמית, יכולים לשמר ערפל תודעתי סביב שאלות כמו: מה באמת נכון לי? מה הן תשוקות הלב שלי? האם אוכל להתעלות מעל כל אלה ולכתוב באפליקציה בדיוק מה אני רוצה? האם מה שינהל אותי יהיה למצוא חן בדייט? האם אוכל להביא את עצמי בדיוק כמו שאני?

היבטים כלכליים ומעשיים בגיל השלישי

ככל שעוברות השנים, לזוגיות יש גם היבטים מעשיים. לא רק רומנטיים ורוחניים. חשוב להתכנס לחשיבה מושכלת, בכל הקשור להתנהלות כלכלית. האם ליצור משק בית כלכלי משותף? האם לשמור ולטפח עצמאות כלכלית? אולי ליצור קופת הוצאות משותפת?

שאלות סביב מצב חוקי למשל ידועים בציבור. האם להסדיר אותו מול ביטוח לאומי ומול הרשות המקומית? שאלות סביב עשיית צוואה או שינוי צוואה קיימת לאור השינוי במצב הזוגי. האם להיכנס להורות בגיל זה? במידה ויש ילדים למח מבני הזוג, איך לשלב אותם במארג הזוגי?

שאלות סביב התייחסות החברה הסטרייטית וגם של המשפחות לזוגיות להט"בית בגיל השלישי מבחינה כלכלית וחוקית. איך להתמודד עם "קולות מהסביבה" שרוצים לעזור, אבל לא בהכרח קשובים לך?

מגורים משותפים, או לחוד?

השאלה הזו עולה גם אצל הצעירים, אבל היא מאוד רלוונטית בגילאי 60+. בהנחה שאין אילוץ כלכלי שמכריע את הסוגייה, אפשר וגם רצוי להתלבט. לא לרוץ למודל זה או אחר, לפני שהבנת מה היית רוצה לממש. רצוי שהתשובה תגיע תוך כדי ההכרות. אין בהכרח סיבה להינעל מראש על מודל זה או אחר.

מיניות ואינטימיות

שנויים פיסיולוגיים, ניסיון חיים ואורחות חיים, משפיעים על המיניות ועל העוררות המינית בגילאים אלה. המיניות היא מרכיב חשוב בזוגיות, אצל מרבית האנשים. יחד עם זאת, יש כאלה שהמיניות לא בהכרח מקושרת אצלם לזוגיות וגם לא חייבת להתממש באמצעותם. עיינו ערך יחסים פתוחים.

הזווית של קהילת הלהט"ב, היא המיתוסים שחבריה בעיקר, מחזיקים בהם. מיתוסים סביב מיניות פעילה מאוד, חוסר סיפוק מפרטנרים/ות קבועים/ת ועוד.

מובן שעוררות מינית ותפקוד מיני משתנה עם הגיל וזו רק הסחת דעת. השאלה היא מה נכון לך? מה הן התשוקות שלך ומה החיבור שלך בין מיניות לזוגיות? התשובות על שאלות אלה ואחרות, יעזרו לך להתמקם בזוגיות החדשה.

איך לבחור, איך להחליט ואיך להתנהל?

אחד היתרונות בגיל 60+, שהפרופורציות של ציר הזמן הן שונות מהפרופורציות שהיו לך בגיל 20+. שאלות סביב מודל הזוגיות, היבטים כלכליים, מגורים משותפים, ילדים ומיניות הן לא דחופות לשנייה זו. יש לך זמן להשתהות. יש לך אפשרות לקחת עוד רגע, לחוות עוד התנסות ולחשוב קצת אחרת.

בגיל זה, אפשר ורצוי להתנהל מתוך סדרי עדיפויות ששומרות עליך ועל הגבולות שלך. סדרי עדיפויות שישיגו את התוצאות הרצויות במהלך ההתנסויות.

למפות את הצרכים הרגשיים והמעשיים: לשבת ולהכין רשימה שאפשר לחזור אליה: איזה קשר זוגי מתאים לי? באיזה מודל הייתי רוצה להתנסות? מה הם פצעי העבר שמפעילים אותי עכשיו? אילו היבטים כלכליים חשובים לי? מה המיניות שלי היום? מה הם הערכים שלי שחשוב לי לשמור עליהם בזוגיות?
לבטא את הצרכים שלי בצורה כנה וישירה: מתחילת ההיכרות ולא פחות חשוב, כשקשר מתהווה ומתגבש, צריך לבטא את התפיסות שלך בצורה ברורה ופשוטה. כך תוכל/י ללמוד על התאמה בשלל תחומי החיים, תפיסות ויישום החלק שלך בזוגיות המתהווה.
לחפש את הפרי על העץ ולא בקרקעית הים: כיום יש שלל פלטפורמות, בהם קהל היעד נמצא בפועל. הוא משתמש באפליקציות, ברשתות חברתיות וגם נגיש באמצעות קשרים חברתיים. כל פלטפורמה היא לגיטימית, אבל לא כל אחת מהן מתאימה לכל אדם. אין טעם לנסות לקטוף תפוחים ואגסים בקרקעית הים. ניסיון כזה רק מוסיף תסכול ואכזבה. הן מובילות להימנעות, שבסופו של דבר תשאיר אותך שוב לבד.

המסע למציאת זוגיות בגיל 60+ עבור להט"בים עשוי להיות מאתגר, אך הוא גם הזדמנות לעצב מערכת יחסים שמתאימה לצרכים, לרצונות ולערכים שלך. הניסיון שצברת, יחד עם הבשלות, מאפשרים לך לבחון מחדש מהי זוגיות עבורך ולהגדיר אותה בדרך שנכונה לך.

אהבה אינה מוגבלת בזמן ואין לה מועד תפוגה. כך גם תשוקה, אינטימיות ומשמעות. הבחירה להיפתח מחדש לעולם הזוגיות, נמצאת בידיים שלך. בכל שלב בחיים, אפשר למצוא חיבור עמוק, אמיתי ומרפא.

חשיפה לזוועות של ה-7 לאוקטובר: איך להתמודד עם מה שראינו בחדשות וברשתות החברתיות?

רני יקיר — Sat, 01 Feb 2025 19:36:10 +0000

זמן קריאה: 3 דקות

לכל אדם יש את הטווח שלו, לגבי כמעט כל דבר בחיים. לפעמים הטווח הוא ברור כשמש ולפעמים הוא עמום, עד בלתי נראה. כשמדובר בחשיפה לאירועי חיים קשים, הטווח הוא רחב ושונה מאדם לאדם.

בשביעי לאוקטובר, השתנה משהו משמעותי, אצל כולנו. אם בעבר חשיפה לאקטואליה העלתה גם פיגועים, אסונות, התאבדויות ועוד, עכשיו כל יום עמוס וגדוש באירועים קשים. חלקם, לא נתפשו כתרחישים שעלולים להתרחש במציאות, עד לשביעי באוקטובר.

חלק מאיתנו, עברו את הזוועות ו/או בני משפחה וחברים חוו אותם על בשרם. חלק מאיתנו היו או עדיין נמצאים בזירות הקרב. יש ציבור שלם שפונה מביתו, חלקו הגדול לא רואה אופק לשוב לבית, לקהילה, לפינה השקטה והבטוחה.

כל יום מביא איתו רעד. כל יום מביא איתו טלטלה. כל יום שעובר, מוסיף עוד התמודדות. לפעמים היא קטנה ולעיתים היא גדולה וקשה מנשוא ופוגעת בחוסן הנפשי .

השגרה שהתקבעה, נכון לכתיבת שורות אלה, 11 חודשים מפרוץ המלחמה, היא התמודדות ארוכה ומתמשכת, עם מלחמה שונה מכל אילו, שהיו עד עתה.

חשיפה מתמשכת ללחץ

הרשת מלאה בשפע של מידע על טראומה, תגובות פוסט טראומטיות ועוד. כדאי וחשוב ללמוד ולהתעדכן. אני רוצה לשים את המיקוד על הימצאות במימד של "שגרה", כאשר חומרים שנתפסים על ידך כרעילים, לא רצויים וכאלה שהיית רוצה לא להיחשף אליהם, זמינים בכל מקום.

בניסוח אחר, למדת פחות או יותר על עצמך, מה הוא הפילטר שנכון לך להגן על עצמך מפני המידע. רכשת אותו וגם מייד עם קבלתו, הוא הותקן כמו שצריך. נגלית לך מציאות של דריכות וכוננות מתמדת מהסביבה. מסתבר שהפילטר שנקנה, לא מספיק. אפשר להיחשף גם מעמידה במעבר חציה ושמיעה של שיחה אקראית בין עוברי אורח.

הייתי מחלק את הסכנה הנתפסת לכמה מרכיבים. הראשון, הוא אובדן שליטה והתמודדות עם חוסר אונים מתמשך. הכוונה ליכולת לשלוט באופן מהודק על מה שנכנס אלי לתודעה ומה שיש לי בחירה לא לאפשר לו להיכנס.

השני הוא דריכות מתמדת, בניסיון להימנע מהחומרים הידועים ואילו שלא. זאת תוך ניסיון של חודשים רבים, שמלמד שאי אפשר להימנע מהם, באופן הרמטי.

השלישי הוא התמודדות עם סביבה משפחתית, חברתית, מקום עבודה ועוד. כזו שלרביים מתוכה יש צורך לדבר על הזוועות ולשתף בחומרים ובתחושות שהם מעוררים. הצורך של הסביבה מהווה לחץ, ולכן גם הוא מקשה את ההתמודדות.

מובן שהבחירה לווסת את כמות ואת סוג הזוועות והדברים הקשים הוא טוב ובריא. חשיפה מתמשכת אליהם, עלולה ליצור מתח, שחיקה, פחד, ירידה בביטחון האישי והמשפחתי ועוד.

דרכי התמודדות עם החומרים הקשים מהמדיות השונות

כלל אצבע שאני אוהב הוא: מה שנכון לאחד, לא בהכרח נכון לאחר. כלומר, צריך להתרכז ולשים את המיקוד עליך. להכיר את עצמך ועל פי האופי, החוזקות והחולשות שלך, לעבוד.

כלל אצבע נוסף, הוא גמישות. אין טעם להיות בנוקשות יתר. הסיכוי להצליח הוא נמוך. במצבי לחץ, צריך להתארגן מחדש הרבה פעמים. בתקופת המלחמה, המציאות היא דינאמית ולכן הגמישות תוכל לעזור לך, גם להציב גבולות סביב רמת החשיפה למדיות השונות.

בשביל לא להעמיס, אסתפק בשני אפיקים מובילים אלה. אני מעריך שאפשר להסתכל על החשיפה לערוצי המדיה השונים, כעל קו עם שני קצוות. הקצה האחד הוא רצון להימנע מכל מידע חדש שהוא רעיל ובקצה השני, רצון לקבל לכמה שיותר ידע.

יש אנשים, שעבורם חשיפה לכמה שיותר מידע, הוא כלי יעיל וטוב להיצמדות לקרקע ולהתארגנות. כמו שהאמירה "מידע שווה כוח", כך במצבי מצוקה וחוסר וודאות, ידע של מה שמתרחש, עוזר להתארגן ולקבל החלטות. באופן פרדוקסלי, הוא גם מרגיע.

כך גם הימנעות ממידע רעיל, היא דרך לצבור כוח ושליטה. הנפש פחות נפצעת, אפשר להתאושש ולהירגע. גם כשברור וידוע, שבמציאות מתרחשים דברים איומים ונוראים, שעלולים להשפיע עלי ועל הסביבה הקרובה שלי. האמירה "אם יקרה משהו ממש חשוב, המידע כר יגיע אלי", היא למעשה הווסת באסכולה זו.

על רצף החשיפה, יש אין ספור נקודות שאפשר למצוא בהן חניה ולהתמקם, בהתאם להעדפה ולתפיסה האישית. לכן, ציינתי רק את שני קצוות הרצף.

ברמה המעשית, נסו לקחת זמן ולהקדיש למצוא את המיקום שלכם. תוך ניסיון לא לפעול מתוך אשמה. למשל, כן או לא לראות חדשות. עד כמה ואם בכלל להיכנס לאתרי חדשות ורשתות חברתיות. חשוב לפחות פעם בשבוע לבחון את הבחירה ולשנות אותה, בהתאם למה שלמדתם על עצמכם.

אני ממליץ לעדכן את בני המשפחה ואת הסביבה הקרובה, כולל במקום העבודה על הבחירה שלכם. תופתעו לגלות כמה אנשים רגישים בעצמם לסוגיה ולרוב הם גם נענים לבקשות.

למשל, אפשר לבקש מבני המשפחה לצרוך חדשות תוך שימוש באוזניות. לחליפין, אפשר לשאול: "אם אני רוצה לצפות בחדשות זה יפריע לך? אם כן, אשים אוזניות, או אלך לחלל אחר".

חשוב להתייחס לסביבה בכבוד וברגישות. אחד הכלים שיוכלו לעזור לך, הוא להתעניין אצל הסביבה הקרובה, מה נכון לכל אחד ואחת בסביבה זו. הדבר נכון גם כשמדובר במשפחה הגרעינית או המורחבת, בחוג חברתי או במקום העבודה.

העלאת הנושא של הצורך לשלוט ברמה סבירה בחשיפה לזוועות שהתרחשו בעבר ולאלה שמתרחשות בהווה, מראה לסביבה על הרגישות שלך. היא גם חושפת את הסביבה לצד הרגיש והאחראי שלך. צד שרואה את הזולת וגם את הצרכים שלך.

בסופו של דבר, מדובר על עבודה עם גבולות אישיים וציבוריים שנפרצו ונהרסו בשביעי לאוקטובר. הריסתם של גבולות אלה, מצריכה בנייה מחדש של גבולות אישיים וסביבתיים בצורה ברורה, רגישה ומכבדת.

שיקום קשרים משפחתיים: נתק הוא לא גזירת גורל, אפשר לשנות את המציאות

רני יקיר — Sat, 01 Feb 2025 19:20:27 +0000

זמן קריאה: 5 דקות

נתק בין אחד או יותר מבני משפחה גרעינית, הוא פצע פעור, מדמם, שמכאיב ללא הפסקה. הוא פוגע במערכות היחסים ובקשרים הבין אישיים במשפחה הגרעינית וגם במשפחה המורחבת. הוא משמש מודל התייחסות והשראה, לנכדים וגם לבוגרים במשפחה, שלפעמים משחזרים אותו.

נתק מייצר תחושות של אובדן וסוף הדרך, לא רק אצל מי שיזם אותו, אלא גם אצל מי שנותק ממנו הקשר, בצורה חד צדדית. הנטייה במשפחות בהן יש נתק היא מצד אחד להתאבל עליו ומצד שני להינטע בהימנעות עקשנית. כל זאת, מתוך חוסר אונים, להשאיר את המצב לא פתור כשהכאב נותר חד ומפלח.

אני יוצא בקריאה, מתוך ניסיוני בטיפול עם משפחות בהן יש או היה נתק, שהוא לא חייב להיות הפרק האחרון בסיפור המשפחתי. הוא יכול להיות פרק באמצע הספר, שמביא בחובו עוד אפשרויות. חלק מהן יכולות להיות שהמשפחה עשתה ניסיונות שלא צלחו וחלק מהן יכולות להיות הצלחה וחידוש הקשר.

מה יכולים להיות הגורמים לניתוק קשר במשפחה?

לרוב ניתוק קשר נובע ממצוקה סביב דינמיקה ביחסים בין אחד או יותר מחברי המשפחה הגרעינית. למשל, דינמיקה שמתאפיינת ביחסי שליטה או ביחסים של חוסר מוצא. הדבר נכון גם ביחסים שמתבססים על אכזבה.

אני מבין ומקבל עד כמה טבעי ואנושי, לנתק קשר סביב אלימות רגשית או פיסית, אלימות מינית והתעללות לסוגיה. ניתוק על בסיס זה, דורש עבודה אינטנסיבית קודם כל עם הצד הנפגע, בשביל לשקול התערבות לחידוש הקשר. הדבר אפשרי, רק כשהצד הנפגע מעוניין בכך.

ניתוק קשר במשפחה, הוא פעמים רבות תוצר של חוסר יכולת לנהל קונפליקטים בצורה יעילה. זאת, כשאחד או יותר מהמשתתפים בדינמיקה, אינו מסוגל לראות את הזולת. חוסר היכולת, או חוסר הרצון לראות את האחר, מייצר תחושה של "פנים חתומות". זו חוויה שגורמת להרגיש, שמושא היחסים הוא אטום, מנוכר וחסר רגש כלפי.

זו תחושה שבלתי נסבל להכיל. כזו, שיכולה לערער וגם לעורר תחושות קשות של זלזול, חוסר ערך. האדם יכול להרגיש חסר חשיבות, עד כדי כך שהוא שקוף.

מנגנוני ההגנה של הנפש, יכולים להתבטא על קשת שבין תוקפנות לבין ניתוק. בטווח יש ביטויים רבים של מנגנוני הגנה, אני רוצה להתעמק בטווח הקיצון, שהוא ניתוק היחסים.

ישנם דפוסי יחסים במשפחה שיכולים להוות סימן, או אות אזהרה לניתוק קשר:

טראומות מהעבר: כאלה שלא טופלו במסגרת מערכות היחסים המשפחתיות. טראומות אלה מבקשות להשמיע את קולן ולקבל תוקף על היותן.
פערים בערכים ובאמונות: נושאים רגישים בתרבות המשפחתית כמו דת, נטייה ומשיכה מינית, אורח חיים, חינוך ילדים ותפיסות עולם.
אירועים משמעותיים: חילוקי דעות סביב ירושה, חלוקת משאבים כלכלית, בחירות של בני זוג, גירושין, הגירה ועוד.
קשיים בתקשורת: חוסר יכולת להעביר מסרים בעלי משמעות, תרבות של שיח משפחתי חסר כבוד ומזלזל. שיח שמייצר ניכור, פחד ואכזבה.
העברה בין דורית: לגדול במשפחה בה ניתוק קשרים נתפס כדרך פשוטה ולגיטימית לפתור בעיות ביחסים, יכול לגרום לשחזור בלתי מודע של ניתוק קשר עם בני משפחה, כמנגנון הגנה טבעי.

מחירים אישיים ומשפחתיים בעקבות נתק

המחיר האישי של ניתוק מאחד או יותר מחברי המשפחה הגרעינית, יכול להיות כואב, מתמשך ולהפוך כרוני. גם אם הנתק "בא ממני" וגם אם "אני ניתקתי את הקשר בשביל שיהיה לי טוב יותר", עדיין להחזיק קשר של ניתוק, מלווה בחור בלב. גם אם החוסר במושא הניתוק, אינו מודע.

החוסר במארג משפחתי טבעי, שהיה ואיננו, עלול לעורר תחושות קשות. למשל תסכול, אשמה, חוסר אונים, טינה ורצון לנקמה. כל אלה ואחרות, עלולות להוביל לעוררות כרונית של כעס, שתמיד מבקש לבוא לידי ביטוי. כעס כרוני כבוש, עלול להפוך לחלק מהזהות האישית. הוא עלול להתפרץ, ללא התראה מראש, ביחוד במצבים שמזכירים את מושא הנתק.

הפרט במשפחה משלם מחיר כבד של כמיהה לשלם ושל אשליה של שליטה, שמובילות לתסכול. הנתק יכול להקרין על תחושת הביטחון העצמי וגם להתבטא בתגובות גופניות ועל ידי כך לעצב את תפיסת יצירה ושימור של יחסים בזוגיות, במשפחה ובקהילה.

ברובד המשפחתי, נתק בין אחד או יותר מחברי המשפחה הגרעינית, מערער את המבנה היציב והטבעי שלה. חשוב לי להדגיש, שנתקים במשפחות הוא לא מופע נדיר והוא חלק מדינמיקה משפחתית. יחד עם זאת, הוא מערער את יסוד האמונות, התפיסות והנורמות החברתיות, עליהן מתבססים מבנים משפחתיים.

בדומה לאחד היסודות של בניין, שנסדק ואינו תומך בו יותר, כך פועל נתק במבנה משפחתי. חוסר בקשרים תומכים, להם מצפים כל חברי המשפחה, מערער את הביטחון האישי של חבריה, על כך שאפשר תמיד לסמוך על בני המשפחה הגרעינית.

למשל, נתק בין בן או בת לבין אחד או שני ההורים, משליך על כל המשפחה. גם הילדים של הבן או הבת שנמצאים בנתק, לומדים לחיות עם מציאות כזו. בבגרותם, הם עלולים לנתק את הקשר עם אחד או שני ההורים בשעת משבר, בגלל ההעברה הבין דורית, שהיא לא בהכרח מודעת.

אדם שגדל לתוך תרבות בה אחד מהוריו למשל לא נמצא בקשר עם הסבתא, לומד שזו דרך טבעית להתמודד עם קושי. ההורה שנמצא בניתוק קשר מהסבתא וגם הסבתא בעצמה מנציחים את הנתק, ככלי לגיטימי וטבעי לפתרון קונפליקטים במשפחה.

איך טיפול משפחתי עוזר להתמודד עם ניתוק קשרים?

אני מאמין וגם שומע עדויות, על ניסיונות שפרטים וגם משפחות עושים, בשביל לאחות קרעים של נתקים שנוצרו במשפחה. לצערי, המציאות מלמדת, שקשה מאוד למשפחה גרעינית לחדש קשרים, בגלל המעורבות הרגשית הטעונה שכולם נמצאים בה.

למדתי, שטיפול משפחתי עם בגירים, הוא כלי יעיל בשביל לייצר פלטפורמה בטוחה לערוך ניסיונות לחידוש קשרים. אני רוצה להניח ולהדגיש, שגם באמצעות טיפול משפחתי, קשה מאוד לחדש קשרים. גם בהינתן שקשה להצליח, משתלם מאוד לנסות. הסיכוי שתתרחש הצלחה, יכול לשנות את מארג היחסים של כל חברי המשפחה.

הרעיון המרכזי במסע לקראת חידוש קשר, הוא קודם כל התגייסות לנוכחות משותפת באותו החדר. לנסות להגיע בתהליך, למצב בו הפגיעות האישית היא במקום בטוח. זאת, בשביל לבטא את הפגיעה ובשביל לבטא את ההזדקקות לחידוש הקשר, מבלי שהיא תישפט כהזדקקות נואשת.

לפעמים, הסיבה הקונקרטית שבגללה נותק הקשר, בהווה היא חסרת משמעות ולעיתים גם לא זכורה לאף אחד. מה שצרוב בנפש, זו הפגיעה והכאב הכרוני. השבר ביחסים, שיצר דינמיקה רעילה, בה כל כך מסוכן להיות בקונפליקט. התוצאה היא, שהדרך היחידה להימנע מהתחושה הבלתי נסבלת שהוא מעורר, היא להעלים את מערכת היחסים.

הדרך בה אני עובד בטיפול משפחתי היא של שלבים:

מידע על המצב הנוכחי של בני המשפחה: התמודדות עם הנתק, מכילה יצירת "מציאות דמיונית". חוסר הקשר מייצר השערות, שאינן מתבססות על ידע ממקור ראשון. בתחילת התהליך כל חבר משפחה משתף על מציאות חייו המעשית והרגשית.
הגדרת הבעיה ביחסים: כל מי שנוכח בטיפול, חשוב שייקח אחריות על הדרך בה הוא רואה את מערכות היחסים במשפחה ובפרט עם מושא הנתק. התהליך מאפשר לכל המשתתפים בטיפול לחשוב ולארגן את תפיסת הבעיות ובמקביל לשמוע עם מה שאר בני המשפחה מתמודדים.
יצירת שפת תקשורת חדשה: לרוב במשפחות שיש בהן ניתוק, שפת היחסים היא של מאבק. בשביל לשנות אותה, צריך לעבור לשפה של דיאלוג. מדובר באתגר קשה ולפעמים קצת גרנדיוזי. אבל, כל תזוזה מתפיסה שאני צריך להיאבק על הקול שלי במשפחה, לקראת אמונה שהקול שלי פשוט יישמע, היא משמעותית ומובילה לשינוי.
שיקום הביטחון במערכת היחסים: אני מבחין בין חידוש קשר בפני עצמו, לבין שיקום מערכות היחסים. מניסיוני, שיקום מערכות היחסים, הוא הכלי העיקרי, ליצירת תשתית שתאפשר את חידוש הקשר. גם אם החידוש עצמו, לא יקרה במהלך הטיפול.
לקיחת אחריות על היחסים: הפנטזיה של חברי המשפחה, היא לרוב של שורה תחתונה: חידוש הקשר במהלך הטיפול, או שימור הנתק. אני חושב, שלקיחת אחריות אישית על טיב, אופי ומהות היחסים, היא התשתית לחידוש הקשר. הצלחה בלקיחת האחריות על היחסים, יכולה להוביל לחידוש הקשר, אבל בכל מקרה, היא יכולה לשנות את היחסים במשפחה מיחסים של מאבק, ליחסים של דיאלוג.

ניתוק קשרים במשפחה הגרעינית, הוא כלי בעל עוצמה רבה במערכות יחסים. יש לו השלכות על כל חברי המשפחה ולטווח ארוך. אבל, נתק הוא לא הכרח גזירת גורל. אפשר על ידי מאמץ גדול ועל ידי התמדה, לשנות גזירת גורל זו.

הכאב הכרוני מהניתוק, לא צריך לנהל את אופי ואת טיב מערכות היחסים במשפחה. ההשפעות ההדדיות בין חברי המשפחה, בעקבות נתק, הן בעלות עוצמה והשלכות. טיפול משפחתי יכול לשקם את מערכות היחסים ואת הקשרים במשפחה וגם להפיג את הכאב, שמנהל אותם, כל עוד הנתק נמשך.