איך אפשר לקיים תקשורת זוגית ללא מסכים?

העידן הדיגיטלי

-ממש התבאסתי, ששכחת לקנות את הטבליות לצרבת בלי הסוכר ששלחתי לך בווצאפ.

-מתי שלחת לי? לא ראיתי?

-ראית רק את מה שחשוב לך, שזה אף פעם לא אותי!

-רגע, בדיוק קיבלתי את הקפה, אין לי אפשרות להקליד, אחזור אליך 😊

תקופת האבן

-סוף סוף אפשר לשבת ביחד על הספה.

-חבל שלא קנינו את הריפוד שאהבת, אין לי טעם בכלל.

-אפשר ללכת לחנות ולבקש להחליף, העיקר שיהיה לך כיף להיכנס הבייתה.

-השתגעת? בחיים לא יחליפו לנו את הריפוד ומה שחשוב לי זה לשבת איתך על הספה.

– מה יש היום בטלוויזיה?

אגדה שיכלה להיות באמת

השמש נכנסה דרך התריסים, עדיין לוהט בחום הקיץ. המזגן יצא לחל"ת, כי ככה מקובל היום. כמובן שהוא לא עדכן מתי הוא חוזר. התפקיד שלי הוא לזהות בעיות ולהעביר את המידע ל"פיקוד העורף". זה מין סידור שעובד בינינו. לא ברור לי איך ולמה זה קרה. אולי בגלל הנטייה שלי לרצות שהכל יהיה בסדר.

עבר שבוע, פיקוד העורף כנראה גם יצא לחל"ת ואולי לא ידעתי מזה, אפילו שאנחנו גרים ביחד. אנחנו אפילו ישנים באותו החדר ובאותה המיטה. לפחות הכלב מבין את מקומו בסידור שלנו. הוא בדרך כלל מחבר בינינו, כשאנחנו בתחרות מי נמצא יותר זמן בפייסבוק. הוא פשוט מתחיל לבקש ליטופים ואנחנו נאלצים לרגע להושיט לו יד ולפעמים הידיים שלנו נפגשות.

מזמן שכחתי איך לדבר. ממש קל לשלוח טקסט עם אימוג'י מתאים. יש לי תחושה של דיוק במסרים, בייחוד כשהתשובה היא מיידית ומלווה באימוג'י מעניין. נזכרתי שבעצם הכרנו בדייט ללא סמארטפון. פשוט כי לא היה. לא בגלל שיש בנו משהו מיוחד, אולי זה רק הגיל שזורק אותנו לכך שרוב הזמן, בן הזוג כל הזמן בסמארטפון.

חם לי בטירוף, ממש לא ברור לי מה קורה עם המזגן. יכולתי כבר לטפל בזה לבד. אולי קרה משהו לפיקוד העורף ולא שמתי לב? אולי זה שחם לי חשוב לי יותר ממה שעובר על פיקוד העורף? אולי זה החום שמוציא אותי מהפוקוס? חייבים להחזיר את המזגן מהחל"ת במיידי!

קיבלתי שיחה מאיש המזגנים, כן זה שגר לידינו ולפיקוד העורף נוח להזמין אותו, כי אז בקלות אפשר לעשות לו רגשי אשמה על האיחורים ועל העיכובים שהוא מצטיין בהם. שאלתי מתי הוא מגיע והוא כהרגלו אמר שיתפנה בדחיפות תוך שלושה שבועות. ביקשתי ממנו שיגיע היום, למרות שקצת פחדתי מהתגובה של פיקוד העורף שלי. הוא ביטל אותי בזלזול ואמר שעדיף לי לטוס לאלסקה, שזה יהיה הרבה יותר אחראי מצידו להבטיח את הקירור שלי.

בערב התיישבתי ליד פיקוד העורף, שמתי יד על העורף, כדי להרגיע ולמען השגת שלום עולמי בינינו. פחדתי לשלוח לפיקוד העורף ווצאפ עם הידיעה המסעירה שמחר בבוקר יגיע איש מזגנים חדש, שלא מוכר אצלנו בבית. פחדתי לקבל אימוג'י כועס, עם דמעות ואש לוהטת. גם ככה, עדיין לוהט לי בכל משטחי העור.

אנחנו כל כך לא רגילים לשבת על הספה ולדבר. תמיד יש לנו מרגיע לאומי בשם נטפליקס שיודע לחבר בינינו ולהשקיט את היום הטעון שעברנו בנפרד. חששתי מהתגובה של פיקוד העורף, על שינוי תפקודי בחלוקת האחריות: אני באחריות על זיהוי תקלות ופיקוד העורף באחריות על פתרונן. זה עובד לנו נפלא, רק שהפעם מזיע לי בכל הגוף וזה כבר בלתי נסבל.

החלטתי להסתכן ושאלתי את פיקוד העורף, אם מותר לי ללטף קצת את השיער. התשובה הייתה, מה השאלה, ברור שכן. לאור האווירה המפויסת והקירבה, העזתי להגיד שמחר בבוקר מגיע איש מזגנים חדש, כי החלטתי שנגמר החל"ת של המזגן. פיקוד העורף, ששכחתי שיש לו יכולת דיבור הוציא אמירה  ארוכה ורבת משמעות: "סבבה".

מה סבבה? מה זה בכלל? חם לי בטירוף ופיקוד העורף ב"סבבה"? יכולתי כבר עם היציאה של המזגן לחל"ת להזמין טכנאי נורמלי ולשמור על השפיות שלי. ממתי פיקוד העורף, כבר לא בתפקיד? אנחנו כבר לא צוות? אנחנו לא מדברים? הכל סבבה בערב מול הנטפליקס והכלב. או שאולי לא הכל סבבה בינינו, כי אנחנו כבר לא באמת מכירים?