ישנן סוגים שונים של פרידות, של סיומים, של נקודות ציון במעגל החיים וגם מוות בתוך המשפחה. כל אדם שהולך לעולמו, משאיר אחריו שובל של יחסים פתוחים, לבבות שבורים, צער, תהליכים של אבל וקשרים רגשיים שנותרו פתוחים וכואבים.
החברה שלנו מלאה כרימון במסורות, אמונות, דעות ומנהגים הקשורים למוות, לאובדן ולשכול. יש משפחות, בהן התרבות היא יחסית דומה ויש משפחות בהן חלק ממרכיבי המשפחה, מגיעים מרקעים שונים המביאים איתם שלל מסורות של מנהגי אבלות ושל התמודדות עם שכול ועם אובדן.
בסופו של דבר, כל פרט במשפחה, מגיב באופן אישי מאוד וייחודי, לאובדן במשפחה ולצורך הרגשי סביב המוות. הרבה משפחות, צריכות להתמודד לא רק עם השכול, אלא גם עם השוני האישי והתרבותי בביטוי הכאב, בצרכים הרגשיים, בתגובות למוות של בן/בת המשפחה ולמיקום המשתנה בתוך המשפחה, של כל פרט המרכיב אותה.
מהו התהליך שעוברת משפחה?
אחד הצירים שחשוב להכיר, הוא האם המוות היה צפוי מראש, או פתאומי. למשל, אדם שהתמודד עם מחלת הסרטן עד שלב בו הרופאים הסבירו למשפחה שאין לרפואה מענה, המוות היה צפוי. הקצה האחר של הציר הוא למשל, מוות פתאומי מתאונת דרכים. כאן הבשורה של המוות הלא צפוי, היא חלק מתהליך האבל וההתמודדות של המשפחה.
בין אם המוות היה צפוי מראש ובין אם הוא היה פתאומי, הסופיות של המוות במובן הפיסי, היא לכאורה מובנת. לעומת זאת, הסופיות של המוות במובן הרגשי, היא בלתי נתפסת ולרוב הקשר הרגשי נמשך לאורך כל החיים, של אלו שנותרו בחיים.
אחד הצירים שמאפיינים משפחות המתמודדות עם שכול הוא התערבבות, לעומת נפרדות. במילים אחרות, יש משפחות שהמאפיין הרגשי שלהן הוא "ערבוב" כלומר שיתוף רגשי ללא גבולות ברורים, בין כל חברי המשפחה. בקצה השני של הרצף, יש משפחות עם תרבות בה כל אחד מחברי המשפחה, שומר את רגשותיו ותגובותיו לעצמו. בין שני הקצוות האלה, קיימים אין ספור מודלים של תרבות משפחתית סביב גבולות "מעורבבים" לבין גבולות ברורים וקשוחים.
התהליך שהמשפחה עוברת הוא התמודדות עם רגע המוות, בין אם הוא היה צפוי מראש, או פתאומי. התארגנות לקבורה ולמנהגי האבלות שיכולים להיות רבים ומגוונים באותה המשפחה. השלב הבא הוא ניסיונות של חזרה לשיגרה. בהמשך, תהליך של התמודדות עם החוסר של האדם שאיננו במערכת היחסים המשפחתית וניסיונות להתגבר על החוסר.
מה יכול לעזור למשפחה לעבור את התהליך?
המורכבות היא, שמצד אחד המשפחה כיחידה שלמה כולה פגועה ונמצאת בתהליך של אבל. מצד שני, בסופו של דבר, כל פרט נמצא במקום אחר מבחינה רגשית וזקוק למענה אישי, שתפור לפי מידה. הרי מובן לכולנו, שתהליך האבל של ילד או ילדה בגיל שמונה, שונה מאוד מתהליך האבל של אדם בוגר, בגיל שלושים ושמונה.
אחד המוקשים במצבי מצוקה סביב מוות ושכול, הוא מנהגי האבלות והציפייה החברתית מבני המשפחה, להתנהג על פי הם. בסופו של דבר, המנהגים והמסורות עוזרות בתהליך, אבל חשוב לקחת בחשבון, שהם לא מתאימים לכל אחד. מה שיכול לעזור הוא, לאפשר למי שזקוק להגיב ולהתמודד בדרך שהיא שונה מהמקובל, לבטא את הכאב בדרך האישית.
אפשר וחשוב לתת תוקף לרצון להתמודד בצורה ייחודית, תוך שמירה על הכבוד של המנהגים שחשובים ליתר חברי המשפחה. בנוסף, במצבים של דחק וכאב, משפחות שיצליחו מצד אחד להיות מלוכדות ומצד שני לאפשר חופש בחירה בדרכי ביטי ובדרכי התמודדות, כך הסיכוי להתמודד יגבר.
איך טיפול משפחתי יכול לעזור?
חשוב לי לציין, שאני עוסק בפועל בטיפול משפחתי, מגיל 18 ומעלה והדברים מתייחסים למגבלה זו. טיפול משפחתי סביב אובדן, מאפשר מסגרת מסודרת וקבועה לפתוח את הכאב ולשתף בשוני בין חברי המשפחה.
הטיפול מאפשר לכל אחד מהמשתתפים, להביא את היחסים שמתקיימים עם האדם שהלך לעולמו. הדבר יכול להיות סביב חלומות, סביב מראות, סביב קולות וסביב ריחות. יש אנשים שמקיימים שיחות בינם לבין עצמם עם האדם שמת ומשתפים אותו בשגרת החיים .. לפעמים, גם מנסים לחשוב מה האדם היה אומר על מצב זה או אחר.
אחד האתגרים בטיפול הוא, ללמוד מה השוני בדרכי התגובה וההתמודדות של כל אחד ואחת מהמשתתפים/ות. הרבה פעמים, כפי שציינתי, ישנן משפחות בהן יש שוני תרבותי בתוכן. למשל משפחה בה צד אחד יוצאי עירק והצד השני יוצאי מרוקו. מנהגי האבלות ודרכי ההתמודדות המצופים בשתי תרבויות אלה, יכולים להיות מצד אחד דומים, אבל מצד שני להיות שונים.
אחד הכלים המשמעותיים בטיפול, הוא ליצור סיפור אישי לכל אחד מחברי המשפחה ובמקביל ליצור סיפור משפחתי של האבל ושל האובדן. הסיפור האישי, יכלול את החוויה בכל התחנות בציר הזמן, עד היום. בהמשך, הסיפור יכלול את השינויים שהתרחשו ברמה האישית בעקבות השיתוף של שאר חברי המשפחה, בתהליך שהם עברו.
הטיפול מאפשר למשפחה מצד אחד להרגיש משפחה המתמודדת עם אובדן, ביחד. מצד שני, הטיפול מלמד את בני המשפחה, להקשיב ולכבד את דרכי ההתמודדות האישיים והשונים שמרכיבות את ההתמודדות של כלל המשפחה. היכולת לתת לכל פרט, את תהליך האבל האישי, מבלי שהוא יפגע בתהליך האבל של שאר הפרטים במשפחה נותן המון כוחות להיות בתהליך האבל.
בנוסף, האבל האישי, כשהוא מוכל על ידי שאר חברי המשפחה, נותן תחושה אמיתית שאף אחד לא נשאר לבד בדרך, אלא שיש תחנות ריענון לאורכה עם שלל מרווי צימאון, המותאמים באופן אישי לכל אחד מהמשתתפים בתהליך הארוך, הקשה והכואב.