שיח רגשי בין הורים לילדיהם הבוגרים: עכשיו אפשר לדבר באמת

חשבתי שאמרתי לך את הכל, אבל בעצם לא אמרתי כלום.

רציתי להגיד לשניכם, אבל כרגיל לא סמכתי על אף אחד מכם. חששתי להיפגע וגם זכרתי איך הייתם מתייחסים אלי, כשהייתי בגיל ההתבגרות.

אני לא מסוגל יותר לעבור את הסיוט הזה, אפילו לא פעם אחת.

תמיד רציתי שהיא תדבר אלי בצורה ישירה. כזו שלא מתחשבת, חצופה וישירה. אבל, היא תמיד פוגעת בי. הבת שלי שאני כל כך אוהבת. אני כבר לא מסוגלת לשמוע אותה. אני מעמידה פנים, מכבה את עצמי כשהיא מדברת אלי. אז אני מהנהנת, לא ממש עונה ומצליחה לצאת מזה מבלי להיפגע. מבלי להרגיש.

נגמר לי הכוח. הוא האח הכי מבאס שיש. הוא חושב רק על עצמו. הוא משתמש בכל מניפולציה אפשרית להתנשא מעלי ותמיד נעזר בהורים בשביל זה. אמא משתפת פעולה, כאילו שהיא תמימה וטיפשה, אבל היא ממש לא כזאת. אבא, הוא אבא. תמיד מעריץ אותו. אין לי סיכוי להרגיש שווה בנוכחותו.

זיכרונות כבושים, ממשיכים לנהל את היחסים

משפחות נוטות להנציח דפוסי יחסים, גם כשהילדים נהיו בוגרים, עם חיים עצמאיים משלהם. באופן טבעי, מה שלא מדובר, נשאר תקוע ומקובע. מערכות יחסים חייבות להיות דינאמיות וגמישות. הן מונעות מחלקים משמעותיים שהם כלל לא מודעים.

לכן, נניח שבן או בת נעשים אנשים בוגרים ויצאו מהבית. אם היחסים במשפחה לא מדוברים ולא עולים למודעות, הסכנה היא בקיבעון ובשבירה של הקשר. במילים אחרות, אם היחסים נתקעו בגיל הילדות, או בגיל ההתבגרות, הם מן הסתם לא מותאמים למערכת יחסים בוגרת.

כתוצאה מכך, לרוב גם ההורים וגם ה"ילדים" אוחזים משני הצדדים של קשר לא רלוונטי מהעבר, ללא מודעות לכך. התוצר הוא ריחוק, תקשורת מועטה או לא קיימת וריבוי של קונפליקטים חסרי פתרון.

למשל כאב שלא קיבל מעולם תוקף ומילים, מציף בכל שיחת טלפון או מפגש. מה שלא נאמר בגיל הילדות או ההתבגרות שרצה הורה להגיד, התקבע לתוך מילים עקרות וחסרות משמעות. לא בגלל חוסר אכפתיות ואהבה, אלא בגלל דפוס יחסים עתיק ולא עדכני.

מה שלא נאמר לפני הרבה שנים, לא נעלם. הוא רק מחליף צורה. נהיה ציני, מרוחק, זר ואפילו מנוכר.

לדבר אחרת, כדי לא להנציח את הכאבים

שיח רגשי בבגרות, הוא לא סגירת חשבונות. נכון שמפתה להגיע לטיפול משפחתי עם פנטזיה כזו. עם רצון לבטא את הכאב בלי לדפוק חשבון. מובן לגמרי שהמוטיבציה להשתתף בטיפול תהיה להנכיח את עצמי, להיראות וסוף סוף להרגיש הקלה.

אצל רוב המשפחות הכאבים והפגיעות לא נוצרים מתוך רוע וגם לא מתוך חוסר אהבה. הם תוצר לוואי של דינמיקה לא בריאה ולא מותאמת ליחסים. חשוב לקחת בחשבון, שיחסים במשפחה הם רבי משתתפים. כאן לא מדובר ביחסים של זוג, אלא של שניים ויותר.

הבנה זו, תעזור לך להתמקם לא רק ביחסים עם דמות אחת שגרמה לך לסבל ולכאב. היא תעזור לך להגיע לטיפול ממקום שיכול להיות גם סקרן. נניח שהדמות שהסבה לך כאב היא אבא שלך. חשוב לראות אותו בתוך מארג היחסים במשפחה: מול אמא שלך, מול האחים והאחיות האחרים וגם מול המשפחה המורחבת.

בתוך טיפול משפחתי, אני מנסה לעזור להתמקם באופן שונה, ממה שבני המשפחה רגילים. אני לא מתכוון למקום ישיבה סביב שולחן האוכל. אני מתכוון לפרספקטיבה האישית והמשפחתית, דרכה מסתכל כל אחד על עצמו וגם על שאר בני המשפחה. גם על אלה שלא הצטרפו לטיפול המשפחתי.

למשל להגיד לאבא: "נפגעתי ממך מאז שהתחלתי את התיכון ועד היום." מבלי להרגיש שאתה תוקף אותו וגם מקבל ביקרת על כך משאר המשתתפים. או לשאול אותו "מה עובר עליך כשאתה מדבר אלי בצורה כזו?" מבלי להרגיש שאתה מבקר ושופט אותו.

לאט ובהדרגה, השפה משתנה והיחסים מתחילים להשתנות ולהתעדכן. השינוי הוא איטי, בגלל הקושי לסמוך וגם בגלל ניסיון העבר, שמלמד על כאב ופגיעה, שתמיד מגיעים בכל אינטראקציה.

לשבור את המועקה, מבלי לשבור את הלב

שינוי ביחסים לא מצריך את שיתוף הפעולה של כל הצדדים, בשביל להניע אותו. מספיק שאתה תפעל ותתנסח באופן אחר. כזה שמתאים למי שאתה עכשיו. בבגרות ובניסיון החיים שלך, כפי שהם היום. אם רק תתחיל, מי שמולך, גם עם באופן פאסיבי, יחוש בשינוי ומשהו יתרחש בתוכו, כלפיך.

את הביוגרפיה האישית והמשפחתית, אי אפשר לשכתב. העבר לא ניתן לשינוי ואמרו את זה קודם, לפני. כן, גם בשיר ששר אריק איינשטיין ז"ל. מה שאפשר לשנות, הוא את היחס כלפי העבר., האישי והמשפחתי. אפשר גם להסתכל על עצמך ועל המשפחה מזווית חדשה, כזו שמעולם לא ניסית.

האחריות שלך בטיפול וגם בשינוי של דינמיקה של יחסים, היא אך ורק על עצמך. עצם ההבנה הזו, היא כבר חצי מהדרך, לשנות את מה שרצית ובאת בשבילו לטיפול. כשמיקוד העדשה הוא על זוויות ההתבוננות, על עצמך ועל האחר. כך, מתוך אחריות אישית, התהליך מעלה הילוך.

אני בטוח שיש דברים שחלמת להגיד. אני משוכנע שיש מבטים שהיית רוצה להעלים. אני גם חושב שיש לך את העוצמות לנשום, לקחת צעד אחורה ולעצור את עצמך. לא מהתפתחות, אלא מתגובה אימפולסיבית, שעלולה לפגוע ולהחטיא את המטרה שלך.

אחד היתרונות של טיפול משפחתי בגיל הבגרת הוא, שאפשר להישען לרגע על הכיסא. רק להקשיב לשאר בני המשפחה וללמוד מתוך מה שמתחרש. על עצמך וגם עליהם. אפשר להעביר פגישה שלמה כמעט בלי לדבר ובפגישה הבאה לקחת את הבמה.

הצעד הבא יכול להיות שלך

אני משער שאם הגעת עד לכאן, משהו מדבר אליך. על העבר שלך וגם ביחס להווה. כנראה שיצאת עם פגיעות רגשיות ואולי גם פיסיות מהבית. אולי את, או אתה הורה לילדים שפגעו בך רגשית ועד היום לא הצלחת להגיד את המילים. אולי כי חשבת שלא יהיה שם מי שיקשיב לך.

נכון שהכאב לא נעלם, כל יום שעבר הוא הזדמנות לנסות ולרפא אותו. אי אפשר לרפא לגמרי כאב של יחסים, לגמרי לבד. אפשר לרפא אותו, אפילו להחלמה מלאה, כשנשוא הכאב נוכח. גם כשהוא מדבר ונמצא באינטראקציה ממשית.

אם כואב לך והייאוש מנסה למנוע ממך לנסות לעשות משהו אחר, חשוב לא להיכנע לייאוש. תמיד רצוי לנסות אפשרות חדשה, כמו למשל שיחה משפחתית בהרכב כזה או אחר. אפשר כמובן גם ליזום טיפול משפחתי. העיקר הוא לזכור שיש עוד אפשרויות, חוץ מהייאוש והכאב המוכרים.

הכאב לא חייב להכתיב את המציאות הנוכחית. באפשרותך לבחור באופציות נוספות ולבנות מציאות אחרת.