המושג משפחה, הרבה פעמים נלקח כמובן מאליו. כמו חלק בלתי נפרד מהגוף, מההוויה ומהזהות. אבל, משפחה כמו כל אורגניזם היא רגישה, עדינה, מסועפת ושבירה. בשביל שמשפחה תהיה חזקה ותומכת, היא חייבת להיות גמישה ומותאמת לתנאי הסביבה הרגשית והפיסית, שמשתנה כל הזמן.
באופן טבעי, כשהילדים גדלים, יוצאים לעצמאות ובית המשפחה משנה את הרכבו, המשפחה צריכה להתאים את עצמה לשינויים. הציפייה הלא מודעת של חברי המשפחה, שהתהליך יצליח. זאת בהתבססות על בגרות, עזרה הדדית והבנה.
עד כאן, הכל נשמע ברור ונשאלת השאלה למה אני מציין את המובן מאליו? ובכן, בפועל כל משפחה מתמודדת עם האתגר, אבל חלקן לא מצליחות לצלוח אותו בשלום. כלומר, המשפחה נחלשת, קשרים מתרופפים, יריבויות שהיו מתאימות לגילאי הילדות נמשכות ואף מתעצמות. במקרים מסוימים, נוצר נתק בין אחד, או יותר מחברי המשפחה הגרעינית.
משפחה נתפסת בחברה שלנו כעוגן של תמיכה, שייכות ואהבה ללא תנאי. אבל, היא גם עלולה להיחוות כמקור לציפיות, שלעולם לא מתגשמות. למקור של כאב, של אכזבה ושל מתח.
בבגרותם, היחסים בין ההורים לילדים אמורים להשתנות מיחסי תלות, ליחסים עצמאיים ובוגרים. כמו רשת גדולה של רגשות, ניואנסים, מחוות ,עזרה הדדית וגם משקעים שעברו עיבוד והתמרה. לפעמים, אחים שהיו שותפים למסע ההתבגרות, מוצאים את עצמם בבגרותם מסוכסכים ורחוקים.
יש הורים שהיו שותפים לגידול הילדים ובסוף הדרך הם מגלים שלא רק שהשותפות ביניהם התפרקה, אלא הם גם נמצאים במאבקי כוחות ביניהם על תשומת הלב והאהבה של הילדים.
איך אפשר לשקם את היחסים במשפחה, כשרגשות שליליים מנהלים כל מפגש אישי ומשפחתי? מאמר זה יסקור שאלה זו ואחרות.
מתי רגשות אשמה ותסכול מחלישים את היחסים במשפחה הבוגרת?
כפי שציינתי, רגשות אשמה ותסכול, הם חלק בלתי נפרד ממערכות יחסים אנושיות והם גם אחד מחומרי הבניין של משפחה באשר היא. במהלך חיי משפחה, רגשות אלה ואחרים, חדלים להיות רק רגש וקול פנימי. הם מותמרים לקול עיקרי שמעצים קונפליקטים, ריחוק ולכוחות שמערערים את הקשרים המשפחתיים.
כשדינמיקה בין שניים או יותר מחברי המשפחה, מתנהלת בעיקר על ידי רגשות שליליים, ה עלולים לגרום לעומס ולמתח נפשי בלתי נסבל. התוצאה יכולה להיות הפחתת הסבל בכלים של מריבות קשות, הטחות אשמה, ניכור ומיאוס.
- רגשות אשמה שלא מקבלים ביטוי בריא: התמודדות עם רגשות אשמה יכולה לבוא לידי ביטוי בפיתוח מנגנוני הגנה, שמשרתים היטב את מטרתם. למשל לקיחת אחריות על טעויות ועל פגיעה רגשית. לעומת זאת, כשהרגשות לא עוברים עיבוד, הם עלולים ליצור מנגנוני הגנה חסרי גמישות. נניח שהורה מוצף שוב ושוב ברגשות אשם, על הטעויות שהוא עשה בחינוך הילדים. הוא עלול לנסות לפצות על כך, במעורבות יתר בחיי ילדיו הבוגרים. הילדים הבוגרים עלולים לחוות את ההורה כשתלטן וככזה שמתערב בחייהם באופן לא מותאם. הורה שלא רואה את צרכיהם הרגשיים ואת עצמם כנפרדים ממנו.
- תסכול מתמשך שלא מקבל הכרה ותוקף: ילדים באופן טבעי, לומדים שיש תסכול בעולם ועד כמה הוא קשה ולא נעים. כשהתסכול מקבל הכרה ותוקף, הילד לומד איך להתמודד איתו ובהדרגה הוא מפתח כישורים להיות מווסת ולהתנהל בסיטואציות מורכבות. לעומת זאת, ילדים שלא קיבלו הכרה ותוקף על התסכול שהם חוו בגיל הילדות וההתבגרות, יכולים לפרש זאת כחוסר חום, חוסר אהבה וחוסר אכפתיות של הוריהם. בבגרות, הילדים הבוגרים עלולים להתמודד בסיטואציות במשפחה עם חוסר כלים ובביטוי לא מווסת של כעס ותוקפנות, כשהם חווים תסכול מצד חברי המשפחה הגרעינית.
- אשמה שמתועלת למניפולציה רגשית: כאמור, אשמה היא רגש עוצמתי. הוא עלול לשמש ככלי, לא בהכרח מודע, לשלוט ברגשות של אחרים. למשל, במהלך קונפליקט בין הורה לילד בוגר, ההורה עלול להדגיש כמה הוא הקריב מעצמו לאורך השנים עבור הילד. הדגשת ההקרבה, מעוררת אצל הילד הבוגר אשמה, אולי כבדה מנשוא ואז הוא לא יכול אלא להיסחט ולרצות את ההורה. שני המשתתפים בסיטואציה אינם בהכרח פועלים באופן מודע, אלא מתוך דינמיקה עם היסטוריה ארוכה, שלא איפשר לשניהם להשתמש בכלים ישירים, לבטא את המסר ואת המצוקה.
- היעדר תקשורת ישירה ופתוחה: גישה יעילה לעבור מקונפליקט ומאבק לדיאלוג, היא שקיפות. במשפחות בהן אין תרבות של דיאלוג פתוח והבעת רגשות באופן גלוי וישיר, התקשורת היא רחוקה, עקיפה ודורשת מאבק בשביל להעביר מסרים פשוטים. רגשות קשים וטעונים, נתפסים במשפחה כבעלי פוטנציאל נפיץ, כי התפיסה היא שאין מי שישמע, יכיל ויעבד אותם. אחת התוצאות היא משפחה בה יש הרבה מאוד שתיקות, חוסר של תקשורת מילולית וחוסר ספונטאניות. התרבות הזו מובילה לריחוק, לחשש מפגיעה רגשית בין חברי המשפחה ולתקשורת סמויה.
- פער גדול בין ציפייה למציאות: ציפיות שלא מתממשות לאורך שנים, יוצרות קרקע של אכזבה ושל חוסר אמון. תחושות אלה זורעות זרעים שמתפתחים לקרקע פורייה של תסכול ושל אכזבה ממערכות היחסים במשפחה. זה יכול לקרות אם בן משפחה ספציפי, ועם חלק או עם כלל חברי המשפחה. למשל הורה שציפה שבזקנתו ילדיו יהיו מעורבים ונוכחים, מתאכזב מהמעורבות הפחותה ממה שהוא ציפה שתהיה. הוא עלול להרגיש שהוא לא חשוב לילדיו ולהגיב ביקורתיות, בכעס ובריחוק.
רגשות תסכול, אשמה ואחרים, אינם בהכרח קשים ובלתי נסבלים. כשמרגישים אותם והם מקבלים התייחסות ומענה, הרגשות מעובדים ונהיים חלק ממערכות היחסים במשפחה. אבל כשהרגשות לא מקבלים מענה וערימת האשמה והכעס נהיית למגדל הבורג' ח'ליפה בדובאי, הם מצטברים. זאת בגלל חוסר עיבוד, חוסר מענה וחוסר של דיבור רגשי ישיר ופתוח.
זו לא גזירת גורל. הבנת ההיסטוריה של הדינמיקה המשפחתית, יכולה להוות צעד בדרך להפחית ריחוק, פחד ומאבק במערכות היחסים במשפחה הבוגרת.
מה אפשר לעשות בשביל לשפר אחת היחסים במשפחה הבוגרת?
במציאות בה כל בני המשפחה בוגרים, מערכת היחסים בין ההורים לילדים ובכלל חבריה אמורה להיות כזו שעברה הרבה עדכוני גרסה. התלות הפיסית והרגשית של הילדים בהורים, אמורה להיות במקום שונה ומותאם להווה. הרבה פעמים, ההורים עלולים להיות תלויים בילדים שיטפלו ויעזרו להם.
המשקעים הרגשיים ממשיכים בדרך כלל להצית אירועי עבר, שהשאירו פציעות רגשיות ועניינים לא פתורים. אחת הדרכים לשנות ולשפר את היחסים במשפחה הבוגרת, היא לשים את הרגשות ואת התגובות אליהם, בחזית. שאפשר יהיה לבטא ולהכי אותם.
- ליצור שיחות אמיתי ורגיש: לנסות לבטא רגשות בצורה ישירה וברורה, מבלי לשפוט ולהדוף את הרגשות. למשל " קשה לי עם הדרך בה התייחסתי אליך כשהייתי ילד. תמיד כשכאב לי, התקפתי אותך ולא ריחמתי עליך. גם כשראיתי שאתה נפגע ממני. תמיד הרגשתי אשם, אבל אף פעם לא העזתי להגיד את זה לך?" זו דוגמה לאמירה שהיא ישירה, רגשית שלוקחת אחריות. הילד הבוגר לא מאשים את ההורה. הוא לוקח אחריות על התגובות שלו לסיטואציות וגם על החולשות שלו.
- לנסות ולראות את הזולת כאדם בוגר ושלם: אמפתיה היא מילה גדולה ורחוקה. אבל, במשפחות בוגרות עם יחסים קשים, היא מצרך יקר ערך. כל אחד מבני המשפחה התקדם בעולם האישי לדרך משלו. אחד הקשיים במשפחות בגרות, הוא להסתכל על החיים של שאר חברי המשפחה, ממבט סקרן ומפרגן. מבט, שלא שמו עליו משקפיים של מטעני העבר. מבט שהוא קצת יותר תמים וגם יותר מכיל.
- להתקין מדפים לכאב ולא מדפים של פתרונות: משפחה בוגרת היא רבת קשרים חיצוניים ומערכות יחסים נפרדות. היא לא עסק שצריך לתפעל, אלא אוסף של מערכות יחסים משמעותיות רגישות. המשימה היא לעשות שינוי שאפשר הבעת רגשות, להצטער על כשלים ופגיעות ובמקביל לבטא בצורה פתוחה וכנה את הציפיות ואת האכזבות.
- לסלוח ולקבל סליחה: סליחה אמיתית, נעשית קודם כל אצל הפרט עצמו. את התוצר אפשר לבטא בדרכים שונות. אפשר גם לנצור אותה בפנים לתמיד. פתיחות לאפשרות שאין אמירה נכונה או לא, אלא יש אמירה כנה או מזויפת, היא המתכון לשינוי. כדאי לכל אחד מחברי המשפחה להתנסות בבקשת סליחה וגם לשמוע חבר משפחה שמבקש ממנו סליחה. מדובר בהתנסות שמלמדת איך להתבטא בכנות וברגישות.
- פניה לטיפול משפחתי: קשה מאוד להצליח ולשנות דינמיקה טעונה וקשה במשפחה בוגרת. טיפול משפחתי של שניים או יותר מחברי המשפחה, יכול לתת מענה. טיפול משפחתי מכניס דמות ניטראלית עם ידע וניסיון מקצועי. המטפל יכול לעזור לפתוח ולרפא קשרים טעונים וקשים. לעזור לאתר ולהכיר תשתיות יחסים שהובילו למצוקות שמורגשות בהווה.
סיכומו של דבר
משפחה בוגרת שאחד או יותר מחבריה סובלים מהיחסים, יכולה לעשות שינוי ביחסים. מדובר באתגר קשה, שדורש המון מחויבות, השקעה והתמדה. התהליך יכול להוביל לבניית מערכות יחסים עדכניות. כאלה שיובילו לתמיכה, לשיתוף רגשי ולביטוי זורם יותר של אהבה.
לעשות שינויים במערכות היחסים במשפחה הבוגרת, הוא דבר קשה. נדרש שיתוף פעולה של חברי המשפחה ולרוב גם אדם אחד שיזום את המהלך. אל תחששו מדחייה, סירוב ואפילו זלזול בבקשה. חלק מהתהליך, הוא הבעת התנגדות. כל שיחה, היא יד קטן, בתחילתה של הדרך לשינוי דפוסי היחסים.