בניית קירבה ריגשית

עבר שבוע ולא החלפנו מילה. עבר השבר מעל הראש שלי והתרסק אל תוך הגוף. עבר שובע ולא אמרת לי את מה שתמיד אמרת. גם כשאכזבתי אותך. עבר שבוע ולי זה נראה כמו חצי שנה. למה? ככה אני. וזה מה שקורה לי.

עבר חודש ואנחנו במרחקים. כאלה שאף פעם לא היינו בהם. ניסיתי לראות אותך דרך משקפת, אבל לא ממש היית שם. ראיתי את הגב שלך מול הכיור. שמעתי את שקשוק המים על הצלחת. ראיתי את הגב מאחור. קצת כפוף וקצת שפוף. כמו מתבייש ממני,  כמו לא רוצה את הנוכחות שלי.

יצאת דרך הדלת וחזרת מהחלון. אולי כדי שלא ארגיש, אולי כדי שלא אפריע. חלפת על פני גם כשנכנסנו לישון, ככה כמו תמיד נכנסנו למיטה, אבל היית שם רק בגוף הפיסי שלך. לא היית בכלל איתי. הרגשתי כל כך לבד, בביחד הזה.

עבר כבר שבוע ואין לי יותר מה להגיד. לעצמי וגם לך. בעצם עברו כבר שבועיים, כבר הפסקתי לספור. אבל לא הפסקתי לחכות לך. אבל לא באת אלי וגם לא הראית סימן, שחסרוני הוא חלק ממה שקורה לך.

עבר כבר נצח ועברה כבר שניה. מתי כבר נחזור להיות ביחד?

בניית קירבה רגשית: מחשבות ותהיות

הרגשה היא דבר אמורפי. אולי היופי שלה שאי אפשר למדוד אותה וגם לא להרגיש אותה במספרים. להרגיש קירבה, זה בעצם ניסיון לחבר חיבורים. לחבר בין האישי הסובייקטיבי האחד, לאישי הסובייקטיבי השני.

לחבר חיבורים היא משימת חיים בזוגיות. לקרוע קרעים, היא משימת הטבע האנושי, שמנסה לאתגר ולשמר מערכת יחסים זוגית. כמו כל מארג ביולוגי, הוא צריך להשתנות, להימתח, להיקרע ולהתחבר מחדש.

קירבה היא אחד האלמנטים הדינמיים ביותר בזוגיות. אין לה סבלנות, אין לה טולרנטיות לשום דבר. היא אומרת את דבריה ונוגעת ביסודות הלב והנשמה. היא לא רוצה להיות נחמדה והיא גם לא חוששת מביקורת. היא תהיה תמיד מדויקת, תמיד נאמנה לאמת. לאמת של מי?

קירבה תמיד קרובה לעצמה. מתקרבת לאט, מתרחקת במהירות, בודקת, חושדת, מאמינה וגם לא סומכת. תמיד בתנועה, תמיד מנסה. במנוסה.

חשבתי כמה החברה שלנו זקוקה להגדרות, לתוויות, לתגיות ולאמת מוחלטת. כמה פשוט לכאורה היה, אם היה לכל זוג "קירבה-נומטר". מכשיר קטן שאפשר לתלות על הצוואר ולראות מה מידת הקירבה בכל רגע נתון. "קירבה-נומטר" הוא מעין משאלה ליחסים זורמים, אינטואיטיביים, אבל גם סטריליים.

ואילו בעולם היחסים המציאותי, קירבה היא חמקמקה. צריך להשקיע כל הזמן ביצירה שלה. קל מאוד להתרחק רגשית ועדיין להתנהל בחברה כזוג מושלם. עם מוטיבציה גבוהה ורצון להתלכלך, להזיע ולעבוד קשה, אפשר להתמיד בשמירת להבה של קירבה בזוגיות.

הקיר שמפריד בינינו

משבר יכול להיווצר כתוצאה מריב קשה, ממלחמת עולם. משבר יכול להתחיל בגלל מבט עין שמעורר בעקבותיו צונאמי רגשי. מבט מזלזל, אולי מבט אדיש. הרבה מאוד מהמשברים ניצתים כמו גיץ שנפל מאגזוז של רכב על ערמת קוצים יבשה, באמצע חודש אוגוסט.

גיץ שנגע במצע שקט ולא מורגש. מצע של יובש ושל בצורת ביחסים. הגיץ הוא מחמם את הקוץ, שנדלק ומבעיר את שאר הקוצים ואת צמחי הקיץ. אלו שרק מחכים, שמשהו יעורר אותם מעילפון החום. שיזיז אותם מבצורת היחסים, שנתקעו והתייבשו בחום הקיץ.

גם מילה, יפה ככל שתהיה, שנאמרת עם גוון של זלזול, של סלידה, של פחד או של דחייה, מבעירה להבה ומעלה עשן סמיך. כמה בלתי אפשרי ומסוכן להתקרב לשדה קוצים בוער. שדה קוצים שזועם את עשנו ומסיט את אש הסלידה לעברי.

אפשר להתקרב בשוך הדלקה ובסוף הבעירה. אם רק נשאר שם גרעין של חיים. אם נותרה קרקע פורייה, לטעת בה שתיל רך ועדין של פיוס. אם רק יגיעו כבר, רוחות הסתיו המלטפות. רוחות שאפשר להניח  בעזרתן לחי חשופה, על כתף אוהבת ומלטפת.

אבל כשלהבה מפרידה בינינו וכשאין אופק לרוחות הסתיו, המדבר הרגשי בינינו פורח. הוא כובש לו כל חלקת אדמה וכל פיסת רגב שרוף. רוחות האש אוהבות את הניכור, טורפות בסיפוק את ענני הסלידה והזלזול. כמו כדור גלידה על פנקיק טרי, שסירופ מייפל מקשט וממתיק אותו עד בלי די.

לוחמי האש, או בשמם העתיק מכבי האש הרגשיים עומדים בפינה ומחכים. סובלים מחוסר אונים, מצמצום ומאלחוש האיברים. לוחמי האש הרגשיים הם עדינים וחשופים לרגשות שליליים. אולי באמת מתאים להם להיות כאלה שמכבים ולא כאלה שלוחמים.

הקיר שמפריד בינינו. אפשר לוותר עליו?

איך להתקרב מהריחוק שבינינו?

הייתי שמח לתת מרשם של חמישה שלבים. כמו "נעשה ונשמע" והעיקר שיצליח. הייתי עד וגם נוכח, להרבה משברים זוגיים שיצרו ריחוק. כזה, שנחשב שהוא לא בר תיקון וגם לא נתפס ככזה שאפשר ליצור בתוכו קירבה. לפעמים, הפגיעה היא כל כך קשה, שרק עבודה מאומצת תוביל להקטנת הלהבה ולפתוח חלון לרוחות הסתיו המלטפות.

להתקרב מחדש וליצור איזון עדין בין פגיעה לבין פיוס. לבנות איזון בין ייאוש לבין תקווה. לעבד את האדמה כך שהיא תוכל לעמוד בשריפות, מבלי לאבד את הגמישות להיות פורייה ומזינה לשתילים רכים ועדינים.

משפט אותנטי שנזרק לאוויר כמו: "יש לי געגוע אלינו", יכול לפתוח סדק בחלון. או אמירה של ייאוש: "אין לי מושג איך להגיד את זה, נעלמנו מעצמנו. חסר לי את אנחנו". אלה יכולים לתת לרוחות המלטפות להרגיע ולהרגיש שוב קירבה.

גם אם רק קצת וגם אם ללא ביטחון. אולי כמו לשבת בממ"ד ולהחזיק בתקווה ששום דבר לא יפגע בי, כשבחוץ ניתחת תופת. והרי עברנו את התופת הזו לא מזמן. ונכנסנו גם לצינורות בטון או נשכבנו על הכביש החשוף, בתקווה ובאמונה שיש גם רוח טובה ומלטפת. כזו שתחזיר את הביטחון ואת הקירבה.

ההתקרבות לא בהכרח מתרחשת מעצמה. כדאי ליזום, לעשות ולהעיז. אני יכול לתת רשימת משימות, אבל אני יכול גם לתת רעיון. לכו על יציאה מהימנעות לדיאלוג פעיל. נסו להיות יצירתיים ולהביא רעיונות שמספרים מה אתם מרגישים.

חשוב להתמקד בשיחה, אבל היא לא מספיקה. הרעיון הוא לחדש עם חוויות שעוד לא קרו. לכוון לאינטימיות מחבקת. כזו שגם נסיעה בקרון רכבת עמוס נוסעים, תרגיש שהיא רק בשבילכם. ליצור קירבה בה אפשר לבקש יד מלטפת, בשביל לאחוז בה. לשלב אצבעות ולהרגיש שלווה ורוגע.

אם אתם בריחוק רגשי, התחילו בצעד קטן: משפט פשוט, מגע רך, מבט שלא מוותר. התחלה לא נמדדת בתוצאה, אלא בנכונות להתקרב.

אולי כל מה שצריך, זו יצירת הזדמנות

לפעמים הכי טבעי הוא לשבת ולחכות שהצד השני יתפייס ויתקרב. אבל כשקשה, טעון ומגעיל ביחסים, הסיכוי שזה יקרה, הוא קלוש. אם הגעת עד לכן, בטח כבר הבנת שאני אוהב לקיחת יוזמה ביחסים. אם משהו מקולקל, צריך לתקן אותו.

חסרה לך קירבה, הגעגוע ליחסים הטובים גומר אותך? קדימה לעבודה. ההזדמנות לשינוי היא גם ברשותך. אין שום משמעות לסימטריה, בשביל לתקן. חשובה היוזמה וחשוב הרצון האותנטי לשקם את המשבר. כן, גם תקווה היא רוח סתיו מלטפת.

כמו שמניח זאת חמי רודנר בשירו "הביאו את הסתיו":

הביאו את הסתיו, שלכת

ולבנו האטום והקר

יתרחב וינשום.

הביאו את הסתיו

נתרפק עליו

עלים יסתחררו ברחובות

יהיה געגוע.