חמלה עצמית

פתגם ידוע וקשה לעיכול אומר: "מושלם, משמעותו אינה ללא פגמים". אני מאמין ששלמות היא דבר שמכיל את הכל. מצפון, מודעות, תיקון ועשיית טוב. אה, גם צניעות היא מרכיב חשוב. עם כל הקושי, שלמות היא גם אנושיות: טעיה ותיקון, הרס ובניה. סתירות פנימיות וסדר מופתי.

חמלה עצמית, הוא מונח שנכנס לאחרונה לסלנג ולתרבות הדיבור. הייתי מנסה גם לדבר על לתת לעצמי הזדמנות נוספת, להיות רך עם עצמי, להיות גמיש ובעיקר לא בהכרח לדעת. אל תשאלו מה, זו בדיוק הנקודה.

פעם אחת, בארץ רחוקה מאוד, חיפש צב משהו חדש לאכול. נמאס לו מעשב הירוק. הוא צעד בדרכו המיוחדת כשני מטרים ומצא עץ חרוב גדול ועתיק. היה חם והצב נרדם בצילו של החרוב. כשהתעורר, התלהב מהפרי שמצא לידו.

הצב ניסה לאכול את הפרי, אבל שום ניסיון, לא צלח. פרי החרוב נשאר קשה, כשריח הדבש שלו מטריף ומתסכל. רעב, אבל כלל לא עייף, הסמיק הצב מכעס. הוא שנא את עצמו באותו הרגע. כל מה שהוא רצה היה לחזור אחורה בזמן ולכבוש את יצר הסקרנות שלו. הצב לא ראה את יצר הסקרנות שלו, אלא היה שקוע ומבואס בכישלון שלו.

אילו רק הצב היה מבקש מעץ החרוב משוב קצר, החרוב הזקן ובעל הניסיון היה אומר לו: "הצלחת סוף סוף להרים את הראש ולראות את העולם סביבך. ברור שאתה לא יכול לאכול את הפרי שלי, הוא נועד לאחרים. אבל סביבי יש המון צל ועשבים טעימים וחדשים, שרק מחכים לך".

הצב התעצב והתבאס על עצמו. הוא שנא את עצמו והרגיש כישלון מהדהד. הצב התכנס בתוך עצמו. הכניס את רגליו ואת ראשו לתוך השריון ורק רצה ללכת לישון ולהתבוסס בכישלון.

בית המשפט הפנימי

מה קרה לצב, שסך הכל ניסה להשתעשע עם מאכל חדש ומפתה? בשורה התחתונה, הוא התמלא ברגשות שליליים, שהובילו אותו לבית המשפט הפנימי שלו, שהוציא אותו אשם. הצב כתב את כתב האישום, ישב על כס השופט, הכריע בפסק הדין על אשמה.

השופט הנכבד, שכח לגזור ענישה עצמית, אבל הצב גזר על עצמו את העונש. לשבת בצד, לשתוק ולהתנתק משמחת החיים שלו. הוא שכח, לקצוב את העונש בזמן וגם להיות "קצין מבחן", שידרבן את הנאשם ללמוד מהתנהגותו הנפשעת ולתקן את דרכיו.

מה הפשע שעבורו גזר בצב את דינו החמור? הפשע הוא כמובן שמחת החיים המלווה בסקרנות ובהתנסות. על פי ידידינו הצב, הוא עוצב ליציבות, לשמירה פשוטה ויעילה מפני סכנה: התכנסות בתוך השריון. אבל, הוא חטא בחטא היוהרה, כשניסה לאכול מהפרי האסור, הסקרנות, ההתנסות והסיכון.

בבית המשפט הפנימי, הצב לרגע לא חשב לקרוא לסניגורית המנוסה גברת "חמלה עצמית". עבורו, היא דמות דמיונית, שקיימת רק באגדות שמיועדות לילדים קטנים ותמימים ולא לצבים מבוגרים ומלאים בניסיון חיים.

סקרנות, אשמה ומה שביניהן

האם הסקרנות היא החטא הנורא? אולי האשמה שהתעוררה היא החטא? אולי עצם המעשה והתחושה שהתעוררה בעקבותיו הם לא החטא, אלא דווקא הפרשנות. כמו הצב, גם אנחנו שוכחים הרבה פעמים לעצור לרגע ולהסתכל על עצמנו רגע מהצד. אולי דבר, שהצב ממש לא הצליח בו.

אם אבקש מהצב רשות ונניח שהוא גם ירשה לי, אנתח בזהירות את מה שקרה לו. הצב לא התבונן לרגע במעשה שלו ובייחודיות של אותו הרגע. הוא רק היה עסוק בתוצאה של אכילת הפרי: כן או לא. צמצום זה, הוביל אותו ישירות לרגש האשמה.

מכאן, הדרך לצביעת האירוע כולו ולצמצום העדשות הייתה קצרה ומיידית. האשמה בהיותה עוצמתית כל כך, כיווצה את השרירים, הוזילה דמעות צב על המצב. היא הביאה  לפרץ של רגשות קשים לרדת כמו גשם על השריון, על הרגליים ועל הראש החשוף.

תחושות חיוביות ונעימות שהיו יכולות להתעורר סביב התעוזה והיכולת להיות סקרן, נועז וחצוף, טבעו בתוך גשם האשמה והרגשות הקשים שהיא המטירה איתה. הכניסה לשריון, נתנה לצב אשליה שהוא לא ירגיש אותן.

אבל להפתעתו וגם לאכזבתו, גשמי הרגשות הקשים חבטו והטיחו בו. גם כשהוא היה כביכול מוגן בתוך השריון. בית המשפט הפנימי, שכמעט באורח אינסטינקטיבי שפט אותו לאשמה בפשע, הוא המרכיב שמרחיק אותנו מאהבה עצמית. גם מסליחה לעצמנו, מנחמה וממתן הזדמנות נוספת.

אותו בית משפט, מסרס ומעוור אותנו מהזדמנויות חדשות. מקריאת תיגר על התפיסות ועל הקיבעונות שלנו. הוא וודאי שלא חומל ובעיקר גורם לקיבעון, להנמכת ציפיות ולגשמים של רגשות קשים, סביב כל ניסיון לאהבה עצמית.

המבט הטוב, שניצת לפני גזר הדין

לא קל להשתנות. לא לצב ובטח לא לאנשים. אמנם אין לנו שריון שאפשר להיכנס לתוכו, אבל יש לנו מודעות ותודעה, שמגינות עלינו ומוצאות פתרונות למצבי סכנה.

איטיות והשתהות אינן בהכרח חיסרון. ישנם מצבים וסיטואציות, בהם דווקא קצב אישי, בחינה של נתונים וסקרנות, הם ההגנה מפני הסכנה. ביחוד כשהיא רגשית וכשהיא נובעת מסיטואציות ביחסים בין אישיים.

אהבה עצמית, אינה בהכרח משמעות של חוסר הגנה וחוסר אונים. היא בוודאי לא מצביעה על חולשה, כישלון ורוע צרוף. אהבה עצמית היא גם לא נרקיסיזם, אנוכיות או טיפשות. היא מלמדת על עומק, על התבוננות, על שיקול דעת וגם על מוסר וערכים.

אהבה עיוורת נידונה להתפוגג. אהבה רואה, יכולה להצליח. הפגמים הם חלק מאיתנו, כמו גם מה שנתפס על ידינו כחסר פגמים. הם עוזרים לנו להיות אנושיים, בעלי רגשות ואנשים מעניינים.

קל להתבלבל בין אנוכיות לבין אהבה עצמית. קל לערבב בין הערצה עצמית, לבין חמלה כלפי עצמי.

חשוב לשאוף לראות יותר, להסתקרן, להעז ולנסות. חשוב לא פחות, לטעות וללמוד מכך. להסיק מסקנות, לתקן וליישם. לא לפחד מעשייה, כמו האימרה: "מי שלא עושה, לא טועה". לא לעשות, יכולה להיות טעות חמורה והרסנית יותר, מעשייה שנובעת מתוך כוונה של עין ולב טובים.

לא שלמות, אלא נוכחות

אהבה עצמית אינה עיוורון. היא בעצם תהליך של ראייה סקרנית. כזו של עין טובה. כזו שרואה את הפגמים ומלטפת אותם. כזו שמרחפת עליהם בדמעות ביום לוהט. עין טובה שמניחה את מבטה עליהם, ביום חורף קר.

חמלה לא מכבה את הכאב. זו בוודאי לא התכונה וגם לא המשמעות שלה. היא לא הופכת את הכאב לכתב אישום. היא מחבקת ומרככת אותו. כאב הוא לא כישלון. הוא תוצאה של חבלה, של אנושיות ושל נוכחות. בעולם, ביחסים וגם בינך לבין עצמך.

לא תמיד אפשר לחוש הצלחה. לא תמיד יהיה כישלון. לפעמים, החיים הם בין הכישלון להצלחה וגם בין ההצלחה לכישלון. לעולם לא נדע, אם לא ננסה, אם לא נשאל ואם לא נהיה.

נוכל לפגוש את עצמנו בעיקר מתוך האתגר, מתוך הניסיון, מתוך הסקרנות ובעזרת הנוכחות. לא נהיה שלמים בלי הפגמים וגם לא נהיה שלמים בלי אהבה. זו של הסביבה וגם זו העצמית.

לא אהבה מושלמת, אלא אהבה נוכחת.